o

אמנה כמה דוגמאות לרצפים אצל אמיר והופמן המשקפים זה את זה. במחזור "זה הבית" אמיר כותבת: "גַּם בַּלַּיְלָה נַעֲשִׂים בִּי מַעֲשֵׂי בְּרִיאָה. / נְהָרוֹת אֲפֵלִים פּוֹלְחִים בִּדְמָמָה אֶת קְלִפַּת עוֹרִי" (אמיר, 11). ואילו הופמן, בפתח ספרו, כותב "... אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל הַשְּׂעָרוֹת שֶׁיֵשׁ לִי. עַל מֵאוֹת אַלְפֵי הַחוּטִים הַדַּקִּים שֶׁעוֹלִים בַּלַּיְלָה בִּדְמָמָה גְּמוּרָה מִתּוֹךְ הָעוֹר. ... וְהָרֹאשׁ. כְּמוֹ בְּסֵפֶר הַבְּרִיאָה. מוֹצִיא מִתּוֹךְ הָאַיִן נְהָרוֹת שְׁחוֹרִים" (הופמן, 8). בסופו של המחזור כותבת אמיר: "אֲנִי מְכַוֶּנֶת אֶת אִי הַסֵּדֶר לְתוֹךְ הֶחָלָל הַגָּזוּר לְמַעֲנוֹ", לעומת הופמן, בפרגמנט 50: "כָּל דָּבָר שֶׁאֲנִי מוֹנָה גָּזוּר בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת אֶל הֶחָלָל שֶׁקָּצוּב לוֹ" (הופמן, 50).

במחזור "הגוף השני" כותבת אמיר "תִּרְאִי אוֹתִי, פְּנֵי הַתִּינֹקֶת שֶׁלִּי שְׁלֵוִים, / אֲנִי חֲשֵׁכָה שְׁקוּפָה, אֲנִי תְּנוּעָה חוֹזֶרֶת / נוֹ נוֹ" (אמיר, 22). ואצל הופמן: "הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁלִּי מְקֻפֶּלֶת וְנֶעְלֶמֶת בִּתְנוּעוֹת פְּנִימִיּוֹת. אֵין לִי חֻקֵּי אִישִיּוּת. / כָּל הַזְּמַן שׁוֹאֲלִים אוֹתִי [בְּאִיטַלְקִית] בִּיזוֹנְיָה? וַאֲנִי אוֹמֶרֶת נוֹ נוֹ" (הופמן, 30).

אפשר גם להבחין בהשתקפות של תבניות רטוריות בין הופמן ואמיר. לדוגמא, בשירה "אני יודעת שאתה רוצה לבכות", אמיר כותבת "... יִשְׁאֲלוּ אוֹתָנוּ: 'עִם כְּלֵי מִטְבָּח?' וְנַגִּיד 'עִם כְּלֵי מִטְבָּח.' וְאָז יִשְׁאֲלוּ אוֹתָנוּ 'עִם תִּינוֹק?'" (אמיר, 39). הופמן עושה שימוש בתבנית דומה: "יִשְׁאֲלוּ אוֹתִי גַּם תּוּת שָׂדֶה וַאֲנִי אֹמַר: גַּם תּוּת שָׂדֶה. יִשְׁאֲלוּ אוֹתִי גַּם שׁוֹקוֹלָד וַאֲנִי אֹמַר: גַּם שׁוֹקוֹלָד" (הופמן, 49).

אם ניסוג לרמה פחות פרטנית, אפשר לומר שקיימת תחושה של דימיון סגנוני בין שורות מסוימות בטקסט של אמיר לבין הטקסט של הופמן. נטייתי היא להסיק שהטקסט של אמיר הוא זה המחקה או מעתיק את סגנונו של הופמן, שכן ניתן לזהות סגנון "אמירי" מובהק, והוא הדומיננטי ב-"עד בוא האדמה"; השורות המזכירות את הופמן בולטות מתוך הרצף השירי של אמיר, ואילו קשה לומר את ההיפך - שבולטות בטקסט של הופמן שורות שהן "אמיריות" במובהק.

למשל, משפט של אמיר כמו "כָּל הָרַעַשׁ הַזֶּה שֶׁבְּסוֹפוֹ הַדְּבָרִים נִשְׁאָרִים זֵהִים לְעַצְמָם" (אמיר, 14) מזכיר בבירור תובנות של גיבורת "דולורס" אודות המרחב והזמן, כמו "כָּל הַדְּבָרִים מִתְרַחֲקִים וּמִתְקָרְבִים וְחוֹזֵר חֲלִילָה" (הופמן, 87) או "כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל הַהִזָּכְרוּת אֲנִי תְּמֵהָה אֵיךְ דְּמוּת עַצְמִי נִכְפֶּלֶת" (הופמן, 40). זאת לעומת משפט ישיר, "אמירי" במובהק, המופיע בהמשך אותו שיר: "בִּכְלָל, שִׁינּוּיִים שׁוֹבְרִים אֶת לִבִּי" (אמיר, 14).

       המשך בעמוד הבא |