לפני שבועות מספר קראתי בספרה של דנה אמיר "עד בוא האדמה" (הקיבוץ המאוחד, 1998), ולא יכולתי לגרש את התחושה המטרידה של טקסט המשתקף בטקסט. לאחר הרהורים ממושכים, זיהיתי את הטקסט המשתקף כספרו של יואל הופמן "מה שלומך דולורס" (כתר, 1995). סברתי שקריאה דקדקנית של הספרים תפריך את החשד, אך זו רק ביססה את תחושתִי. השתכנעתי שקיים דימיון מפתיע ובלתי-מקרי בין שתי היצירות, האחת בתחום השירה והשניה (אם כי בדחק) בתחום הפרוזה.

                                                                     o

הרומן "מה שלומך דולורס" ליואל הופמן בנוי מ-333 פרגמנטים המחולקים לשלושה "ספרים", ומוליכים מונולוג פנימי עשיר של דמות נשית. נמענֵי המונולוג הם שלושה: בתחילה, הקורא; אחר-כך, דולורס, ידידה דמיונית שהיא תוצר של מחשבה אקראית (הופמן, 34) ומלווה את חלקו הראשון והשני של הספר; ולבסוף, בחלק השלישי והאחרון, הבן מיכאל.

הספר נפתח בשבע בבוקר, בשלושים בנובמבר לשנה כלשהי, יומו של הגשם הראשון. אף שהוא נטוע בתל אביב, ככל הנראה בזמננו אנו, ישנה תחושה על-זמנית שמקורה באיטיות הקרחונית של הנרטיב. כל חפץ, כל דמות וכל פעולה שגרתית מועצמת; למשל, ירידתו של הילד מיכאל מחדרו לארוחת הבוקר, המתוארת בצבעים עזים של חוויה דתית: "בְּשֶׁבַע וְעֶשְׂרִים. כְּמוֹ בְּסֻלַּם הַמַּלְאָכִים שֶׁצִּיֶּר רָפָאֵל. הַיֶּלֶד יוֹרֵד בְּמַדְרֵגוֹת הָעֵץ. אֶצְבְּעוֹת הָרַגְלַיִם שֶלּוֹ נֶעֱצָבוֹת בְּדִיּוּק עַל פִּי תְּמוּנַת הַיָּגוֹן הָאֱלֹהִית."

שמה של הדוברת אינו מופיע בספר, וסממניה האישיים מטושטשים בטקסט כמו בתצלומים הישנים המשובצים בו, אך למרות זאת, ולמרות השפה הפנימית הקשה בה כתוב המונולוג, היא מצליחה להרשים באמינותה ולעורר אהדה והזדהות. הגיבורה, כך מסתבר אט אט, מחלימה מחוויה שהרעידה את חייה: "כְּמוֹ אַחֲרֵי תְּאוּנָה קָשָׁה מְאֹד אֲנִי צְרִיכָה לְתַרְגֵּל אֶת הַחַיִּים מֵחָדָשׁ" (הופמן, 62). הגירושין, הנחשפים בהדרגה ובעקיפין לאורך הספר, גורמים לה להיאחז בדברים המוצקים, בילד מיכאל ובילדה דִי, בביתה ובעיר תל אביב, ומחשבותיה עוברות על אלה כמו מכחול רגיש המבליט ומייחד את היומיומי והטריוויאלי.

במימד אחר, תובנותיה וקביעותיה העדינות של הדוברת מציירות את הכוליות הדקדקנית, הנחבאת, של הנשיות. "מַה יֵּשׁ בֵּינִי וּבֵין הַדְּבָרִים שֶׁאֲנִי רוֹאָה?" היא שואלת את האישה הדמיונית דולורס. "לֹא יָלַדְתִּי אוֹתָם? הֲלֹא הַפְּלָצוּר הַזֶּה שֶׁאֲנִי שׁוֹלַחַת מֵעֵינַי לוֹכֵד חָלָל פְּנִימִי. / עַמּוּדֵי טֶלֶגְרָף? עַמּוּדֵי טֶלֶגְרָף. / הָרִים? הָרִים. / אֲנִי מַפְנָה אֶת הָאַבְזָרִים הָעֲנָקִיִּים הָאֵלֶּה לְכָל כִּיוּוּנֵי הָרוּחַ" (הופמן, 69).

אפשר לראות במונולוג של גיבורת "דולורס" מאניפסט נשי בעל יופי לירי נדיר. במונחים של פמיניזם פוסט מודרני, ניתן לומר כי המניפסט הזה מושמע בקול של סובייקט (פועל יוצא של הליריקה הייחודית של הופמן), והוא נשען על היגיון של סובייקט, המתרחק מהלוגיקה ה"הגמונית". "אַתְּ שׁוֹמַעַת אֶת הַצְּלִיל עַיִן?" שואלת הגיבורה ברטוריקה הכובשת שלה; "תָּאֲרִי לְעַצְמֵךְ שֶׁהַמִּלִּים נֶחֱלָפוֹת וַאֲנִי רוֹאָה בִּשְׁנֵי הַכּוֹכָבִים שֶׁלִּי עַיִן רְחוֹקָה" (הופמן, 89).

הגיבורה, בשיחתה האילמת עם הקורא, עם דולורס ועם בנה, מציבה את עצמה כדמות פאסיבית ומכונסת: "אֶפְשָׁר בְּקַלּוּת לְבַטֵּל אֶת הַבִּיוֹגְרַפְיָה שלי", היא אומרת (הופמן, 52), ומוסיפה "עוֹד לֹא דִּיבַּרְנוּ עַל לִיבִּי, דּוֹלוֹרֶס, אֵיךְ הוּא כָּלוּא בִּפְנִים" (הופמן, 94). אך לעומת זאת, היא אוגרת בתוכה את העולם כולו, את סוד הבריאה ואת האלוהות. הסתירה המפעימה הזאת עומדת בבסיס הקונפליקט הנשי המגולם בספר.

       המשך בעמוד הבא |