שאלות רטוריות של אמיר, כמו "הַשִּׁנּוּי הַמִּתְרַחֵשׁ עַכְשָׁו, זֶה קוֹל?" (אמיר, 19) הן השתקפות של שאלות תמימות כביכול, המעוותות את ההיגיון המקובל, ב"דולורס". למשל: "הַאִם אַתְּ יְכוֹלָה לְצַיֵּר בְּנַפְשֵׁךְ דָּבָר וְלֹא-דָּבָר?" (הופמן, 65).

כאשר אמיר פונה אל הבן מיכאל, היא משתמשת לעיתים בביטויים המזכירים את הקידוד הדחוס של הופמן. שורות כמו "מִשׁוּם שֶׁאֵינֶנִּי רוֹאָה אֶת פָּנַיִךְ אֲנִי רוֹתֶמֶת אוֹתָם לְחוּטֵי הַקּוֹל שֶׁלִּי" (אמיר, 25) או "יַלְדִּי, כְּלוֹמַר צוּרָתִי הַטְּבוּעָה בָּךְ" (אמיר, 29) נראות כהשתקפות של השפה הפנימית של גיבורת "דולורס". השוו אותם עם משפטים מתוך החלק האחרון של "דולורס", המכוון גם הוא אל הבן, כמו "אֲנִי מְאַבֶּדֶת אֶת הַשָּׂפָה שֶׁלִּי כְּשֶׁאַתָּה יוֹשֵׁב שֵׁנִית בְּפִנַּת הַקֻּבִּיּוֹת" (הופמן, 250) או "אֲנִי אֲלַמֵּד אוֹתְךָ לְצַיֵּר נוֹף שְׁמֵימִי" (הופמן, 265). זאת, שוב, לעומת שורות "אמיריות" למשעִי המצויות באותם שירים, כמו " רַק מִשּׁוּם שֶׁרָצִיתִי בָּשָׂר שֶׁיִּגַּע בִּבְשָׂרִי".

מה גם שקיימות בספר שורות רבות שניתן לראות אותן כחיקוי סיגנוני בלתי מוצלח, בניגוד לשורות שהובאו לעיל, שנראות כהשתקפות נאמנה של הטקסט של הופמן. השירים ב-"עד בוא האדמה" רצופים קביעוֹת עדינות ומדויקות שמזכירות את המאניפסטיוּת של "דולורס", אך אינן מגיעות אל דרגת הקריסטליוּת והמעוף שמאפיינת את מרבית הפרגמנטים שבו.

הנה מקצת דוגמאות: "כָּעֵת אֲנִי נִשְׁמַעַת הֵיטֵב לְעַצְמִי, אֲנִי נִשְׁמַעַת לְעַצְמִי הֵיטֵב, / אֲנִי אֲפִלּוּ צוֹחֶקֶת בּלִי קוֹל" (אמיר, 27); "אֲנַחְנוּ יָדַעְנוּ עָלָיו ... מִן הַהֲבָנָה הַחֶלְקִית שֶׁמְּתִיקוּת אֵינָהּ קְשׁוּרָה בְּכַּמֻיּוֹת יוֹתֵר מִשֶּׁתַּהֲלִיךְ הַתְּפִיחָה קָשוּר בַּטֶּמְפֶּרָטוּרָה" (אמיר, 33); "וּבֵין הָאֲדָמָה לַשָּׁמַיִם שָׁב וְנִמְתַּח אוֹתוֹ קַו אֲנָכִי שֶׁהוּא צִיוּר הַמִלָּה גֹבַהּ" (אמיר, 34); "לִדְבָרִים מְסֻיָּמִים אֵין גֹּדֶל וְאַף עַל פִּי כֵן יֶשׁ לָהֶם גֹּדֶל יַחֲסִי" (אמיר, 43).

                                                                     o

יש לשוב ולציין: ההשתקפויות של הופמן בספרה של אמיר מפוזרות, והסגנון הדומיננטי בקובץ הוא סגנון "אמירי" מובהק. בנוסף, בשירים רבים לא ניכרות השתקפויות כלל, ביניהם: "יבוא המוות"; "שיר ערש"; "אריאל מדבר על המוסיקה"; "על כורחנו"; "אבל את ידַי". אך למרות כל זאת, לא ניתן להתעלם מההשפעה ה"הופמנית" הכבדה הניכרת בספרה של אמיר.

נמנעתי מלחקור במאורעות ובנסיבות שהולידו את ההשתקפויות בין הספרים, והעדפתי להתמקד בקווי מתאר ספרותיים המעידים עליהן. קשה להאמין כי הדמיון בין היצירות מקרי, אך מובן שרק גילוי-דעת של הכותבים עצמם יפתח בפנינו צוהר אל העובדות. בינתיים, נותר לנו להפנות מבט ביקורתי נטול פניות אל שתי היצירות, ולהרהר על שני יוצרים נהדרים שעיניהם, ככל הנראה, נפגשו באותה מראה.

                                                                 -------o-------


יואל הופמן, "מה שלומך דולורס", כתר הוצאה לאור, 1995.
דנה אמיר, "עד בוא האדמה", הקיבוץ המאוחד, 1998.