רוני סומק מציג בפתח ספרו השמיני, אם כן, את מלותיו (ובעצם - את שיריו) כנקמה על חוסר היכולת לדבר בעברו, כנקמה על זכרון העבר. ובכלל - נדמה כי הכתיבה בלשון עבר ואודות העבר, כמו גם העיסוק בזכרון, הופכים בספר זה תכופים מאי פעם: "הַזִּכָּרוֹן עוֹצֵר בַּתַּחֲנוֹת, פּוֹתֵחַ דֶּלֶת, / מְצַלְצֵל בַּפַּעֲמוֹן וּמִטַּלְטֵל כְּשֶׁאֵין מָּקוֹם לָשֶׁבֶת" ('בלוז על החיים שכמעט היו חיי'), הזכרון הוא "תַּפְרִיט" ממנו מוחק סומק את עורהּ של אהובה ישנה ('שערה'). סומק מודע לכך: "מִזְּמַן לֹא כָּתַבְתִּי בִּצְפִיפוּת כָּזֹאת אֶת הַמִּלִּים 'נוֹסְטַלְגִּיָה', / 'דְּמָעוֹת' אוֹ 'זִכְרוֹנוֹת'" רושם בשיר 'סוד', ונראה שכוונתו לספר כולו.

בראשיתו של הספר, בשיר 'נקמת הילד המגמגם', מופיעה אם כן פניה אל זכרון מוקדם יותר, זכרון כמעט טרום-שפתי. היתה זאת תקופה של פעילות מחתרתית ענפה לשם הפקת המלה ("לְהַבְרִיחַ אֶת הַמִּלִּים שֶׁנֶּאֶרְזוּ כִּסְחוֹרוֹת גְּנוּבוֹת", "לִקְרֹעַ אֶת אֲרִיזוֹת הַקַּרְטוֹן וְלִשְׁלֹף"), פעולה שהיה כרוכה במאמצים רבים ("גַּלְגַּלֵּי הַשִּׁנַּיִם שֶׁפּוֹרְרוּ הֲבָרוֹת"), ומטרתה המוצהרת - האהבה, מטרה נעלה מאין כמוה להפיכות!
בהמשך מתוארות תוצאות הנסיונות הללו - כשלונות כולם, ש'זכו' להבנה ולרחמים מצד המורה. מתוך הרגשת הכשלון, כאשר גם לנגד עיניו נשרפו המלים, מבקש סומק לנקום בדַבּרוֹ, בשיריו. ואכן, השיר השני בקובץ נפתח בבליל אדיר של מלות שקר בסגנון חופשי-אמריקאי, שלבסוף נרגע בפיסקה בה מופיע זכרון האב, אשר היה "מַנְעוּל שְׁתִיקָה עַל / דַּלְתוֹת שְׂפָתָיו".
היתכן שבשיריו 'נוקם' סומק לא רק את עברו האישי אלא אף את שתיקת אביו?
האמנם ה"מהפכה" עליה מדובר בכותרת הספר היא אכן אמירת המלה, המשפט, השיר?

למרות הכותרות האלימות, העוסקות במהפכה ובנקמה, - בשירים עצמם אין רוח נקמנית. "הַיּוֹם אֲנִי מְדַבֵּר לְזֵכֶר הַמִּלִּים" הוא פותח ואומר ביראת כבוד נטולת חוצפה מהפכנית. והפקת המלה, אולי המלה הנכונה, מתוארת בשיר עצמו כבדרך נס - כהבערת "אֵשׁ בִּסְנֵה הַפֶּה".
סומק מבין את כוחן של מלים לנקום, אך גם להרגיע ולרפא. וזוהי בחירתו - בשיריו "הַמִּלִּים הֵן אַנְטִיבְּיוֹטִיקָה /[...]/ עַל שְׂרִיטַת הַנֶּצַח / בְּמַרְפֵּק הַשִּׁירָה" ('שריטה במרפק השירה'), "הַמִּלִּים הָאֵלֶּה הֵן שִׁנֵּי מַסְרֵק / שֶׁבּוֹ אֲנִי, בִּמְקוֹם שִׁפְחָה מִצְרִית, מְלַטֵּף אֶת שְׂעָרֵךְ" ('סוד');
ואנו זוכרים כי היד המלטפת היא היד המתופפת בתהלוכת המלה הראשונה.

בשיר אחר בספר, 'גלידה', מתוארת שיחה בין סומק לנמענת, ככל הנראה בִּתו:


                "כְּשֶׁאֶהְיֶה גְּדוֹלָה", אַתְּ אוֹמֶרֶת,
                "אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת מוֹכֶרֶת אַרְטִיקִים וּמְשׁוֹרֶרֶת".
                הִנֵּה כָּדּוּרֵי הַגְּלִידָה שֶׁיַּחֲלִיקוּ מִבֵּין אֶצְבְּעוֹתַיִךְ.
                צְהֻבִּים מִלִּימוֹן, פַּרְדֵּס תַּפּוּזִים בְּכָתֹם
                וְהָאָדֹם שֶׁהֻקַּז מִדַּם הַאֲבַטִיחַ. כָּאן גָּרָה
                הַשִּׁירָה. אַז לָמָּה לָךְ מִלִּים.


"אָז לָמָּה לָךְ מִלִּים" מסתיים השיר בסתירה מפתיעה ומרגיזה הבאה בין ערימות מלים של כמיהה רומנטית ונוסטלגית למלה. נדמה פתאום כי כאן סומק אינו מעוניין בעוד 'הפיכות' מלבד זו שלו, כמו בא לשמור לעצמו את זכות השפה; אך אולי רוצה רק לגונן מפני הסכנה בכוויות מאש המלים.