הדמיון בין הבתים השני והשלישי של אלתרמן לבין שירו של ירין ריתק אותי; דמיון, אם ניתן להתבטא בצורה מפורשת יותר, אשר דוחק לקצה חדש, רחוק ונועז, את מסורת הציטוט מיצירות העבר באמנות בת זמננו,כפי שעשה בקולנוע סרטו של גאס ון סנט, "פסיכו", תוך ציטוט תמונה אחר תמונה של המקור ההיצ'קוקי (השינויים המתחייבים בליהוק נעשו כמובן, בשל הזמן המצליח לתת אף בכוכבי הקולנוע את אותותיו).

ובכל זאת, עוד טרם נפסל ירין בטענות העתקה, בתואנת מאנייריזם טהור או בהערות אודות חקיינות מאוסה, שבתי לבחון את השירים ולהשוות ביניהם. ההיבט המגננתי הראשון שמצאתי לנכון להביע מפורשות הוא כי קובי ירין מקיים פעולה יצירתית, אכן - מתוך שמונה בתים בחר רק שניים לרושמם; ומתוך בחינה של ה ב ח י ר ה שעשה ירין, מצאתי עצמי קורא שני בתים תאוריים, המתאימים בתאוריהם ובלשונם גם לימים אלו, וודאי נוכח סופת האבק המופלאה, כתובים עברית עכשווית ומעודכנת, זרה מבטויים מנופחים ואנכרוניסטים המעטרים את שירו של אלתרמן, כגון "הַלַּיְלָה תִּמֵּר וְהִתְמִיהַ וַיַּהַס", "לִזְכֹּר בְּעַרְבֹּלֶת יוֹמֵנוּ שֶׁלָּנוּ" - כמו אין מקומַם בתמליל בן תקופה זו, החסרה אף את אותם השיקמים המופיעות בבתים הראשון והששי בשיר 'ליל שרב'.

בנוסף, ויתר ירין על כל משמעות אפית לשרב ולחום. אלתרמן בשירו תר אחר המשמעות: השרב והחולות משביעים את העיר "בְּשֵׁם הַגַּדְלוּת וְהַחֹרֶב, / בְּשֵׁם הַיָּגוֹן הַשּׁוֹבֵר אֶת הַדָּם", והעיר בתגובה, או ליתר דיוק מתוך אינוּס, "[...] נִשְׁבְּעָה, בְּחֵרוּק אֲבָנִים, / לִזְכֹּר בְּעַרְבֹּלֶת יוֹמֵנוּ שֶׁלָּנוּ / [...] / אֶת יַד מוֹלַדְתָּהּ הַשְּׁלוּחָה לָהּ בָּרוּחַ, / אֶת כֹּחַ בִּכְיָהּ שֶׁאֵינֶנּוּ נִשְׁבָּר". ירין אינו מוותר על המאבק האינטימי הזה שבין העיר לשרב, אבל אינו מחפש לו משמעות: עירו של ירין, 2001, נותרת חשופה ומתנשמת בתוך "קְרָב מְסֻתָּר", ואין טענות בדבר גדולתה או בדבר יכולתה לזכור. ירין בשירו מציג ראי לעיר המתקלפת והמתמוטטת של תקופתו, עליה מעיקים שרב וחום ומותירים אותה עירומה, אך נדמה שבמלבושה הטרום-שרבי לא היה הדר כה רב.

עניין נוסף, בולט וחשוב: לאחר תקופה בה הופשטה השירה מקישוטי החרוז והמשקל, ובפרק זמן בו מתעורר ויכוח סביב נחיצותם, כותב בהם ירין בצורה מופלאה וללא כל בושה, ומשיב למופת את הניגון שאולי זנחנו לשווא ואולי לא - - - - - - הדיוק וההקפדה ניכרים עד שאלתרמן ה"אָב" בכבודו ובעצמו מהדהד בַּשיר בִּפְרחים חדשים, בעברית הווָה. ירין נוסך משמעות בחזרה זו: העיר של ראשית המאה ה- 21 כבר אינה נשבעת לזכור את "לַחַשׁ הָאָב וְהַלַּהַב הַזָּר"; אך הנה - לחש האב נשמע כאן ברור עד כי יחשוב הקורא ששב מן המתים או קם לתחיה.

אך מדוע ישוב? דומני, אם תורשה לי הערה אחרונה בנושא, כי בא לומר לנו ירין שהכל נכתב, אם אך נמצא לנכון לקרוא או להביט אי שם מעבר לְ-"אֹפֶק נָכְרִי", מקום בו לבטח יושבים פייר מנאר, סרוואנטס ובורחס, משוחחים ושוחקים למראה כתב יד זה; ובמרחק לא רב מהם עוד שואל קורט את נערתו היכן ישנה בליל אמש.

                           אלעד יעקבי, מאי-יוני 2001