ליל שרב / נתן אלתרמן


הַלַּיְלָה תִּמֵּר וְהִתְמִיהַ וַיַּהַס
אֶת כָּל הַשְּׁוָקִים מְנִיעֵי הַבֻּבּוֹת.
רוֹעֵם וְשׁוֹקֵעַ הַשֶּׁקֶט הָיָה אָז.
יָרֵחַ קִטֵּר בְּשִׁקְמִים צְהֻבּוֹת.

הָעִיר, כְּדַחְלִיל, נִשְׁאֲרָה בְּלִי יוֹנֶיהָ,
מוּל אֹפֶק נָכְרִי וְקָרוֹב כְּשׁוֹאָה.
עָבַר עֲטַלֵּף וְטָפַח עַל עֵינַיהָ,
חָמְקָה עַל כָּתֵף לְטָאָה.

וּבְרַעַד קָטוּעַ שֶׁל חֵטְא וּמַחְתֶּרֶת,
בִּקְרָב מְסֻתָּר שֶׁל שְׁתִיקוֹת וְקוֹלוֹת,
בְּחוֹם נְשִׁימָה עֲצוּרָה וְנִמְהֶרֶת,
נַשְׁפוּ אֶל פָנֶיהָ שָׁרָב וְחוֹלוֹת.

הִשְׁבִּיעוּ בְּשֵׁם הַגַּדְלוּת וְהַחֹרֶב,
בְּשֵׁם הַיָּגוֹן הַשּׁוֹבֵר אֶת הַדָּם,
הֵמִיטוּ עָלֶיהָ בְּדִידוּת וּסְחַרְחֹרֶת,
שִׁלְּחוּ בָּה אֶת צֹהַב אֵדָם.

וְהִיא, בַּחֲלוֹם, שִׂמְלוֹתֶיהָ קוֹרַעַת
וְהִיא עֵירוּמָה מוּל מֶרְחָב, מוּל מִדְבָּר,
שָׁלֵו כְּמוֹ רַעַם, כּוֹבֵשׁ כְּמוֹ רַעַד,
מַרְגִּיעַ כְּמָוֶת עָצוּב וּמְפֹאָר.

נָחָשׁ עַל הַתֵּל צַוָּארוֹ לָהּ שִׁלֵּחַ,
נָשָׂא כִּנּוֹרוֹ הַיָּשָׁן וַיִּקֹּד.
בְּכָל הַשִּׁקְמִים הִתְאַבֵּךְ הַיָּרֵחַ,
בַּשַּׁעַר נִצָּבוּ שָׁנִים עַתִּיקוֹת.

וְהִיא נִשְׁבְּעָה - לֹא אֲנַחְנוּ שָׁמַעְנוּ -
וְהִיא נִשְׁבְּעָה, בְּחֵרוּק אֲבָנִים,
לִזְכֹּר בְּעַרְבֹּלֶת יוֹמֵנוּ שֶׁלָּנוּ,
לִשְׁמֹר בְּשִׁבְיַת מַחְשַׁכָּיו הַלְּבָנִים - -

- - אֶת רֹחַב הַלַּיְלָה הַזֶּה הַפָּקוּחַ,
אֶת לַחַשׁ הָאָב וְהַלַּהַב הַזָּר,
אֶת יַד מוֹלַדְתָּהּ הַשְּׁלוּחָה לָהּ בָּרוּחַ,
אֶת כֹּחַ בִּכְיָהּ שֶׁאֵינֶנּוּ נִשְׁבָּר.

       המשך בעמוד הבא |