ריקרדו ריש

בין רבדים של נוצות טווס, שיריו של ריקרדו ריש מהווים את הנוצות הרכות שמעטרות את צוואר הטווס, זאת בניגוד לנוצות הקשיחות יחסית שמביאה לנו שירתו של אלווארו דה קאמפוס. כשירת רחל המשוררת אל מול שירתה של יונה וולך.
ריקרדו ריש נולד ככל הנראה ב-29.1.1914 (מצוין במקום אחר בכתביו של פסואה כי הוא נולד בכלל בשנת 1887) בעיר פורטו. לטיניסט בחינוכו הרשמי, הלניסט בהשקפתו, הוגה דעות פוליטיות, תלמידו הנאמן של המשורר הרומי הוראטיוס (שפרננדו פסואה תרגם כמה משיריו לאנגלית) ורופא במקצועו.

כאמור, שונה מאד שירתו של ריש מזו של דה קאמפוס. רכה היא ומשיית, תוכנה מדיף ניחוח קלאסי ואף כתובה היא בתבנית קלאסית, תוך שמירה על משקל וצורה אחידים. לא תמצא, כבשירת דה קאמפוס, התפזרות ופזרנות מודרניסטית, אם כי שמרנות, סטואיות וערגה סמויה לה.
אם דה קאמפוס היה 'אלוהי הדברים הגדולים ואלוהי הדברים הקטנים', ריש היה 'אלוהי הדברים הבינוניים'. בשירתו נמצא את המידה האנושית והערגה על היקום תוך כדי שילוב ידיים אנושי.

שני שירים המדברים אל האהובה לִידְיָה מקרינים את הנגיעה החטופה, העדינה הזו באנושויות כאמצעי, כצינור המוליך אל הים ההזוי הזה שנקרא שלווה:


"בּוֹאִי וּשְׁבִי עִמִּי, לִידְיָה, עַל חוֹפוֹ שֶׁל נָהָר.
נִתְבּוֹנֵן בְּשַׁלְוָה בְּזִרְמוֹ וְנִלְמַד
שֶׁחוֹלְפִים הַחַיִּים, וְיָדֵינוּ אֵינָן שְׁלוּבוֹת זוֹ בָּזוֹ.
(נְשַׁלֵּב אֶת יָדֵינוּ)."

(מתוך "בואי ושבי עמי, לידיה" , מפורטוגלית: יורם מלצר)


"אֲנִי אוֹהֵב אֶת וַרְדֵי הַגַּנִּים שֶׁל אֲדוֹנִיס,
אֶת הַוְּרָדִים הַנִּמְהָרִים הָאֵלֶּה, לִידְיָה, אֹהַב,
הַנּוֹלָדִים יוֹם אֶחָד
וּמֵתִים בּוֹ בַּיּוֹם... "



(מתוך "אני אוהב את ורדי הגנים" , מפורטוגלית: יורם מלצר)


יהיה ויחוש הקורא מחנק קל מהמתיקות ומניחוח הורדים, אך אל נטעה בעטיפה סטיגמאטית זו. ריש מטיף לחיי התבוננות ולא מוותר על ה-חוץ כצינור ראשי לעולם הפנים - האלים גלויים לעיננו משום היותם "ממשיים כמו הפרחים".
כבמיטב השירה הקלאסית, עולם האלים מוזכר כאביזר עזר להגשמה השירית, וכן כַּמטרה עצמה:


"הַכֹּל הוּא הַכֹּל, וּמִמַּעַל לוֹ הָאֵלִים.
לֹא לַמַּדָּע שֶׁלָּנוּ לְהַכִּירָם,
אֲבָל עָלֵינוּ לְהַעֲרִיץ
אֶת צַלְמָם כְּמוֹ אֶת הַפְּרָחִים."

(מתוך "ממעל לאמת שוהים האלים" , מפורטוגלית: יורם מלצר)


האלים הם פסגה נשגבת, אך לדידו של ריש אין להאליל אל אחד כשם שהאלילו את ישו (כבשירו "איני שונא אותך, ישוע, כשם שאיני אוהב"); הוא בז לפולחן סביב רעיון אחד, הוא מבקש מתינות בכל, ודורש מתינות לאורך כל שיריו.

ריקרדו ריש מצטייר כאמור כאדם רך, פילוסוף מעודן אשר שוזר את עולם החומר והרוח לזר ורדי פסטל ריחניים.

       המשך בעמוד הבא |