אלווארו דה קאמפוס

דה קאמפוס הוא המשורר הפורה ביותר שיצר פסואה (מבחינה כמותית), וגם המודרני ביותר. יליד שנת 1890, מהנדס במקצועו, בוגר אוניברסיטת גלאזו, 'איש העולם הגדול' שמכר את נפשו למסעות בעולם ולמסעות סמים, עד שלבסוף התמסר לעולם השירה, כאשר התביית בפורטוגל בסוף מסעותיו. בשיריו נמצא את ה'אין' ואת 'היש' קלועים בצמה צבעונית, פוטוריסטית, נהירה וסתומה, פילוסופית ואנטי-פילוסופית כאחד. צמה שהותירה הד מצעקתה ונוכחותה.

השיר "חנות הטבק" הוא אולי המפורסם מבין שיריו. יש שייחסו לקאמפוס את התואר 'המשורר הלאומי של פורטוגל' בזכות השיר הזה, אשר מציב את עליבותה ותפארתה של ליסבון בתבנית של "חנות הטבק"; אך יש ויחליפו את ליסבון באנושות כולה או בנפשו היחידה של האדם הבודד.

כשנתקלתי בפעם הראשונה ב"חנות הטבק" הייתה בי תחושה חזקה של ערבוב אפשרי ומדויק של דבר והיפוכו שהתמזגו יחדיו למשהו נהיר וברור כמו לא היה מעולם דבר והיפוכו ככזה. לא אגזים אם אומר כי נתקלתי באסטתיקה שירית נדירה.

"אֲנִי לֹא-כְלוּם.
תָּמִיד אֶהְיֶה לֹא-כְלוּם.
אֲנִי לֹא יָכוֹל לִרְצוֹת לִהְיוֹת כְּלוּם.
חוּץ מִזֶּה מְצוּיִים בְּתוֹכִי כָּל חֲלוֹמוֹת הָעוֹלָם."

(מפורטוגלית: יורם מלצר)

התחלה זו של 'חנות הטבק' היא ההתפרקות הראשונה שמכילה בכל חלקיק שלה דבר והיפוכו; מובילה אותנו, אולי בזכות עצמה, להתבוננות הסופנית הזו של הדובר מחלונו אל עבר חנות הטבק:

"הַיּוֹם אֲנִי נָבוֹךְ, כְּמִי שֶׁחָשַׁב וּמָצָא וְשָׁכַח,
הַיּוֹם אֲנִי חָלוּק בֵּין הַנֶּאֱמָנוּת שֶׁאֲנִי חָב
לַחֲנוּת הַטַּבָּק שֶׁבַּצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הָרְחוֹב, שֶׁהִיא כְּמוֹ הַדָּבָר הַמַּמָשִׁי שֶׁבַּחוּץ,
לְבֵין הַתְּחוּשָׁה שֶׁהַכֹּל חֲלוֹם, שֶׁהִיא הַדָּבָר הַמַּמָשִׁי שֶׁבִּפְנִים."

(מפורטוגלית: יורם מלצר)

ניתן לראות בשיר זה כטקסט פילוסופי מובהק של "האדם הרוכן על אדן חלונו ומהרהר" וניתן גם לזהות מחאת נעורים על דרכו של עולם. אפשר למצוא את המיזוג בין השניים שהרי חלק מהדרו של שיר זה היא הפשטות בה הרהוריו של הדובר כמו נזרקים על הדף:

"חָלַמְתִּי יוֹתֵר מִשֶּׁפָּעַל נַפּוֹלֵיאוֹן.
לְתוֹךְ חֵיק הִיפּוֹתֶטִי שָׁפַעְתִּי אֱנוֹשִיּוּת רַבָּה יוֹתֵר מִיֵּשׁוּ הַנּוֹצְרִי.
בַּחֲשַׁאִי עִצַּבְתִּי פִילוֹסוֹפְיוֹת שֶׁשּׁוּם קַאנְט לֹא כָּתַב."

(מפורטוגלית: יורם מלצר)

אבל ההוויה הזו, השיר הזה, הדובר הזה - הם תופעת הלוואי של המנותק ,של הנצפה מעבר לחלון:

"אֲבָל הִנְנִי, וְאוּלַי לְעוֹלָם אֶהְיֶה, הָאִישׁ מֵעֲלִיַּת-הַגַּג,
[...]
וְשָׁר אֶת שִׁירַת הָאֵינְסוֹף בְּלוּל הָעוֹפוֹת,
וְשָׁמַע אֶת קוֹל הָאֵל בְּתוֹךְ בְּאֵר חֲסוּמָה.
לְהַאֲמִין בִּי? לֹא, וּבְלֹא-כְלוּם."

(מפורטוגלית: יורם מלצר)

לאורך כל שיריו זורק קאמפוס את 'הגרנדיוזי' ומבכר את היומיומי. לבטח מאמיני תורת הזן ימצאו בו מורה דרך מחונן, אך אם יתורו הם אחר 'סיגים' - וודאי שימצאו שם אנדרלמוסיה של סתירות ותסכול עז, המבצבץ מתוך הדרך המוזרה שבה מזגזג הדובר מהאמת המטפיסית והגרנדיוזית ומהתשוקה אליה, אל עשבי הבר של הנקיות הפשוטה:

"תֹּאכְלִי שׁוֹקוֹלָדוֹת, קְטַנְטֹנֶת,/ תֹּאכְלִי שׁוֹקוֹלָדוֹת! / תִּרְאִי שֶׁאֵין בָּעוֹלָם יוֹתֵר מֶטָפִיסִיקָה מִלְּבַד שׁוֹקוֹלָדוֹת..." (מתוך 'חנות הטבק' מפורטוגלית: יורם מלצר ,)


"אַל תָּבוֹאוּ אֵלַי עִם אֶסְתֵּטִיקוֹת!/ אַל תְּפַטְפְטוּ לִי עַל מוּסַר! תַּעַזְבוּ אוֹתִי עִם הַמֶּטָפִיסִיקָה / [...] /הוֹ שָׁמַיִם כּחֻלִּים-אוֹתָם הַשָּׁמַיִם שֶׁל יַלְדוּתִי / הָאֱמֶת הַנִצְחִית הַחֲלוּלָה, הַמֻּשְׁלֶמֶת!" (מתוך 'LISBON REVISITED' , מפורטוגלית: יורם מלצר)

אך במקביל לאותה ערגה אל הפשטות, כאמור, ישנם אינספור פיתולי מחשבה מקושטים ביסוריו של 'הפילוסוף המצוי' וזעקות לאמת הגדולה שתגאל אותו מיסוריו:

"מָחֳרָתַיִם אַצִּיג לְעַין הַצִּבּוּר אֶת הַפּוֹזָה שֶׁאֶלְמַד לִתְפֹּס מָחָר / מָחֳרָתַיִם אֶהְיֶה לְבַסּוֹף מַה שֶׁהַיּוֹם לְעוֹלָם אֵינִי יָכוֹל לִהְיוֹת." (מתוך 'השהיה', מפורטוגלית: יורם מלצר )

אלווארו דה קאמפוס, כאיש הסוחב בתוכו את כל חלומות העולם, מתגלה בשיריו כישות מרתיעה ולא אנושית כמעט. אף שרוב שיריו כתובים בגוף ראשון, תמיד יישאר טעם של נאום פילוסופי, קוסמולוגי, אימפריאליסטי, וכן טעם חזק של אהבה עצמית חולנית הנובעת מסלידה עמוקה מההוויה האישית-הכללית.

       המשך בעמוד הבא |