זה דג
דָּג-אֲנוֹנִימִי? (/( כְּתַב-עֵת מְקוּוָן לְשִירָה עִבְרִית, גִּלְיוֹן מס. 4 )/) אָבִיב א', תש"ס
עורכים: תומר ליכטש, אלעד יעקבי וגלעד מעיין
?כּיצד לשלוח מערכת הדּג
3|3 ?איך אתה מעדיף את השירה שלך

מאת עמר אורי

את התשובות לשאלות הללו מספקת אגי משעול עצמה, במבוא שצוטט לעיל: "כל בוקר, במעבר העדין בין שינה לערות, ניתנת לנו לרגעים הזדמנות לשהות במצב תודעה מיוחד במינו, שבו אנו פנויים מעצמנו ואיננו אלא התרחשות פשוטה, חופשית ממחשבות, רגשות או רצונות". התמוססות התודעה אל תוך ליטופיה המטריפים של היפנית בשיר היא בדיוק אותה התפנות חלומית מעצמנו שמתארת אגי משעול במבוא!

והיפנית? החלום, כמוה, מפתה את החולם להתמוססות עצמית ישנונית, ובמקביל מספר לו דברים שלא ידע על עצמו. גם השירה (המקבילה לחלום לכל אורך המבוא) ממלאת היטב את תפקידה של היפנית: כמו היפנית - רק השירה יודעת את התשובה האמיתית לשאלה "מי אני", וכמו היפנית - בנסותה "למסור" את התשובה לשאלה הזו היא גורמת דווקא להתמוססות אותו "אני".

במבוא לספרה מכריזה אגי משעול שהשירה נובעת מהתודעה החופשית ממחשבות, ממצב שהוא נטול מחשבה ועירניות. אולם, כפי שהיפנית בשיר תלויה בדוברת (המתמסרת לליטופיה), השירה זקוקה לשלטון של האני (אותו היא ממוססת) על מנת שתוכל להתקיים. מצב התודעה העירני והחושב הוא חיוני לקיומה של השירה!

כל המבוא מוקדש להבדלה בין השירה ה"מתפשטת לאט, ככתם לרוחב ההיות" לבין המחשבה ש"טבעה קווי ותכליתי". כל המבוא הוא מניפסט הקורא "לחטוף את השיר לפני השכל". איך נתייחס למניפסט הזה אם בשיר אנחנו מגלים שהשירה דווקא זקוקה ל"אני החושב"?

בְּשיר שָכֵן (עמ' 30) מתוארת פגישה של הדוברת עם אדם ש"תפקידו לנסח באופן / ספרותי את רגשותי". הדוברת מוצאת את עצמה "מוכנה מרוב התפעלות / לעקם את חיי ובלבד שיתאימו לניסוחיו הדקים, המופלאים". הייתכן שבמבוא ל"מחברת החלומות" מעקמת אגי משעול את חייה ובלבד שיתאימו לניסוחיה הדקים, המופלאים? או שמא ההבדל בין הצהרת הכוונות המבואית לבין מימושה השירי הוא כהבדל בין המחשבה הקווית והתכליתית לבין השירה המתפשטת לאט, ככתם לרוחב ההיות?

 

דפדף קדימה

דפדף אחורה


 13 | ?דג-אנונימי