השיר מתחיל כאשר המהפיכה כבר בעיצומה, והדוברת מתוודה בבית הראשון "אין לי מושג מי אני" (זאת, כנראה, מפני שהדוברת כבר החליטה לנטוש את ארמונה). כאן נכנסת היפנית לתמונה. היחסים בין הדוברת ליפנית הם מורכבים ודו-כיווניים: הדוברת מכנה את היפנית "אמהתי הראשית", בביטוי המשלב יחס של גבירה אל אמתה עם יחס של בת אל אִמה, ואילו היפנית "גבוהה מאוד" אבל "כורעת ברך" לפני הדוברת. ניתן גם לומר שקיימים יחסי תלות הדדית בין שתי הדמויות, שכן היפנית מפצירה בדוברת "לא לנטוש את הממלכה" ומצהירה ש"היא [...] לא תוכל לחיות בארמון בלעדי", והדוברת מצידה מנסה לגלות "מי אני", חידה שרק היפנית יכולה לפתור.

כאן מפתיעות אותנו פעולותיה של היפנית: מצד אחד היא מנסה לספק לדוברת את ידיעת העצמי הנחוצה לה כל כך ("ככל שהיא מתרוקנת מדיבור אני / מתמלאת בידיעת עצמי"), אבל במקביל היא מלטפת את גבה של הדוברת. מטרתם המוצהרת של הליטופים הללו היא שכנוע הדוברת להישאר בארמון, אבל השפעתם בפועל הפוכה לגמרי: "ליטופיה מסיחים דעתי מהחומר / הקיסרי הסמיך שכבר החל זוחל בעורקי".

היפנית, מסתבר, היא מעין סוכנת כפולה מניפולטיבית ודו-פרצופית. בפיה הפצרות לא לנטוש את הממלכה (ממלכת ה"אני", כזכור) ובליטופיה - הסחת דעת. היא מנשלת את הדוברת מארמונה ובמקביל מפצירה בה לא לנטוש אותו; מספקת לדוברת ידיעת-עצמי, ובמקביל ממוססת את אותה ידיעה.

מי את באמת, יפנית מסתורית? איזוהי הישות אשר מצד אחד מחזיקה את ה"אני" של הדוברת, מצד שני זקוקה לקיומו, ומצד שלישי ממוססת אותו בפיתוייה? מה פשר אותה התמוססות של האני, אותו אובדן-שליטה על ממלכת התודעה הפרטית?

       המשך בעמוד הבא |