"מחברת החלומות" המצויינת של אגי משעול (הוצאת אבן חשן, 2000) היא, כשמה, קובץ שירים המתארים חלומות של המשוררת. במעין מבוא לספר, תחת הכותרת "לחטוף את השיר לפני השכל" כותבת משעול (ההדגשות לא במקור):


כל בוקר, במעבר העדין בין שינה לערות, ניתנת לנו לרגעים הזדמנות
לשהות במצב תודעה מיוחד במינו, שבו אנו פנויים מעצמנו ואיננו
אלא התרחשות פשוטה, חופשית ממחשבות, רגשות או רצונות.

[ . . . ]

השכל מנמנם עדיין ועצל במידה מספקת כדי לאפשר לחלום או
לשיר להגיח כמו שהם, בלי שייחטפו על-ידי תנועת המחשבה.
המחשבה והשירה הן כמעט דבר והיפוכו: שירה מתפשטת לאט,
ככתם לרוחב ההיות, ואילו המחשבה - טבעה קווי ותכליתי. אבל
לזמן קצר, כל בוקר, היא מנמנמת עדיין, ומי שאינו עט על הכיור
לשטוף, לצחצח ולמחות כל שריד מהעולם המסתורי שזה אך
נפלט ממנו, לח מחלומות, יוכל ליהנות מן המתנה המושטת לו
מדי בוקר כהזמנה לטקס.

אכן, מניפסט שירי נאה: השירה במיטבה, טוענת אגי משעול, נכתבת ללא התערבות המחשבה, במצב תודעתי "חלומי". על-מנת לבחון אם הצהרותיה עומדות בקנה אחד עם המציאות השירית החיה, נעסוק בשיר של משעול עצמה, המופיע באותו הספר בעמ' 32.

יַפָּנִית גְּבוֹהָה מְאֹד וּמֻדְאֶגֶת כּוֹרַעַת בֶּרֶךְ לְפָנַי (רֹאשָׁהּ מַגִּיעַ לְחָזִי). אֵין לִי מֻשָּׂג מִי אֲנִי אֲבָל הִיא יוֹדַעַת, אַחֶרֶת לֹא הָיְתָה פֹּה אִתִּי נִסְעֶרֶת כָּל כָּךְ מִמַּשֶׁהוּ, מְלַכְסֶנֶת עֵינַיִם לַצְּדָדִים מֵרֹב יִרְאָה מַפְצִירָה בִּי לֹא לִנְטֹש אֶת הַמַּמְלָכָה, לֹא עַכְשָׁו. בְּמֶחֱוַת קִרְבָה חַד-פַּעֲמִית שֶל מִי שֶׁיּוֹדַעַת שֶׁהִיא חוֹצָה גְּבוּלוֹת הִיא מַתְחִילָה לְלַטֵּף בַּעֲדִינוּת אֶת גַּבִּי כְּמוֹצָא אַחֲרוֹן שֶׁל שִׁכְנוּעַ: הִיא, אַמְהָתִי הָרָאשִׁית, פְּנֵי הַחַרְסִינָה, הָאוֹהֶבֶת אוֹתִי לְמַעְלָה מִן הַמֻּתָּר, אִם יֵשׁ בִּכְלָל גֹּבַהּ כָּזֶה, לֹא תּוּכַל לִחְיוֹת בָּאַרְמוֹן בִּלְעָדַי. אֲנִי מַקְשִׁיבָה לָהּ בִּשְׁאִיבָה. כְּכָל שֶׁהִיא מִתְרוֹקֶנֶת מִדִּבּוּר אֲנִי מִתְמַלֵּאת בִּידִיעַת עַצְמִי, אַךְ לִטּוּפֶיהָ מַסִּיחִים דַּעְתִּי מֵהַחֹמֶר הַקֵּיסָרִי הַסָּמִיךְ שֶׁכְּבָר הֵחֵל זוֹחֵל בְּעוֹרְקַי וְעָלַי לְהַחְלִיט מַהֵר: לְהַמְשִׁיךְ לְהַקְשִׁיב לְפֵשֶׁר הַהֲפִיכָה בְּאַרְמוֹנִי אוֹתוֹ הֶחְלַטְתִּי כַּנִּרְאֶה לִנְטֹש, אוֹ לְוַתֵּר עַל סַקְרָנוּתִי לָדַעַת מִי אֲנִי וּלְהִתְמוֹסֵס לְתוֹךְ לִטּוּפֶיהָ הַמַּטְרִיפִים אֶת חוּשַׁי.

היכן מתרחש החלום? מהו הארמון בו קורים האירועים המתוארים? אנחנו יודעים שבכל חלום ההתרחשות היא ראשית-כל נפשית-פנימית, ורק אחר כך (אם בכלל) ארוע בעולם החיצוני. כאן הקביעה הזו נכונה שבעתיים: בבית האחרון מנסה הדוברת לבחור בין האזנה "לפשר ההפיכה בארמוני" לבין ויתור על "סקרנותי לדעת מי אני" והתמוססות של התודעה. כלומר, הוויתור על הידיעה "מי אני" כמוהו כנטישת הארמון וככניעה להפיכה; הארמון הוא לא אחר מאשר ארמון התודעה העצמית של הדוברת, ומארמון זה מנסים הקושרים המסתוריים לנשל אותה.

       המשך בעמוד הבא |