2.

בבית, דוד מתי ישן על ביטנו ופניו למטה, בחלומותיו פטפט בקול שנשמע למלצ'יק כגיעגוע ברווז. הוא בכה הרבה וצעק. אחר כך נחר והרעיד את הוילונות הארוכים אשר הצלו כמסך תאטרון. מלצ'יק קם מהמיטה הקטנה אל המטבח, פתח ארון קטן, לפת בידו קרע חלווה; נתח סיבי זכוכית מחוספס, יבש ומצמיא. מזג חלב מתקתק בכוס, המתין עד דרכי אפו של דוד מתי יפתחו. מן האמבט פעפע קול סנפירו של הקרפיון החובט במים. מלצ'יק ירא מהדג, לא נכנס לאמבט והתאפק בצרכיו. באין רואה, השתין בחצר, אולם כשלא הייתה ברירה נכנס אל חדר האמבט והדליק אור, אחר כך יצא תכף ומיד ואפילו לא שטף ידיו.
הוא אכל את שדוד מתי אכל; דגים ובצל וחלווה. את שיעוריו עשה על שולחן המטבח אך עבר למיטה כאשר השולחן נזקק לברידג'. אין לשבת על הרצפה. כשהבית ריק, יכול היה לקפוץ לאורכה בשתי קפיצות בלבד מבלי לגעת ברצפות פלחי השיש הסדוקות. בתחילה היו אלה חמש קפיצות אך הפך למומחה גדול עד אשר יכול היה לזנק מהמיטה אל הספה ומשם אל ארון המטבח והנה, נחצה הבית לשניים. עיתים, שטף את הבוץ שהשילו נעליו. אחר כך, לאורך ליל, שקשקו שיניו כשישב על האסלה, הקרפיון לצדו, מאיים ושקט.
"לא להדליק אור", התריע דוד מתי.