1.

בפעם הראשונה, שרוע פרקדן במושב האחורי של קאדילק שחורה, רואה מלצ'יק את שמי הערבות. צדודיתו של הדוד מתי קשה מאוד ומביטה אל הדרך. ידו הימנית אוחזת בהגה ושקט מאופק נסוך סביב. מלצ'יק נרדם ומתעורר לסירוגין, זמזום המנוע מרעיד גוו בעונג עדין, עצל. הרדיו מזמזם טנגו, דוד מתי מנגן באצבעותיו כבמקלות תופים ושפמו הכבד מתנועע ומרקד כמטאטא; "פה פרראם פם פם...פרראם פם פם". מלצ'יק מאגרף כפות ידיו על העיניים, מרפה מעט, פותח, ויוצר חרך זעיר; דרך המשקפת החדשה רואה את העולם; "שמי הערבות אינם כשמים השמנים שלנו הנערמים כאדמה. כאן, הם אדומים וסגולים, קלושים ושקופים, דקים כנייר, משייטים כנוצות נפחדות". הדוד מתי מפנה מבטו לאחור ובהשתקפות משקפיו ניתן לגמוע את נדידת המדבר לאחור; "לא להירדם בבקשה, לקום ולשבת כמו שצריך, מי שמטפס על ארונות, קורע דפים מספרים ואוכל מרצפה לפני אורחים כמו היה פרא אדם אסור עכשיו שישן". זרועו העבה עטופה מקטורן כהה, נוגסת בכוח הגה עשוי עץ, מפרקים חיוורים, טבעת כסף, חריצים. מלצ'יק מסיר את המשקפת מעיניו, מתרומם ומתיישב, "אני חתול" חושב, מכווץ אצבעותיו לטלפיים מאיימות, בוחן אותן מכל צד, מחטט באפו. המדבר לפתע אודם ומכתים מבחוץ. מצמיד פניו לחלון, אדים נבנים תחת עיניו, "הערבות הן שיחים עגולים שמאורות קטנים דלוקים בהם ומסביב קוו ישר ללא עליות וירידות, השמש כאן רחוקה בשעת שקיעה, בבית היא קרובה יותר". השניים נעים על פני כדור הנע במהירות רבה, נבלעים במחשך. האחד בחזקתו של האחר, האחר מטפח שפמו. האחד, עצמותיו מתהוות לאיטן, האחר הרג בני אדם רבים ביערות. הכל, חד הוא למחשך.