אנטונלו דה מסינה, הירונימוס הקדוש בחדר עבודתו, בערך 1460, הגלריה הלאומית, לונדון
המתרגמים שלי, חשבתי בעודי עומד מולם בגלריה הלאומית בלונדון, הביטו ב"נישואי ארנולפיני" של ואן אייק כאילו הביטו בעצמם, ואחת מהם אמרה, שמעתי בבירור, הרי זו אלגוריַת התרגום, לא אלגוריַת המוות אלא אלגוריַת התרגום, אמרה אחת המתרגמות, וחברתה ענתה לה, אם כך הנמשל הוא אנו. רק אז הבנתי כי המתרגמים שלי מביטים בציור "הירונמוס בחדר עבודתו" מאת אנטונלו דה מסינה, התלוי בסמוך לאלגורית המוות של ואן אייק, ומביטים למעשה באנטונלו המתרגם את כתבי הקודש, כלומר בהירונמוס המתרגם את כתבי הקודש, ובאמת הבחנתי, מעבר לגבם, כי בציורו של אנטונלו הכל הינו תרגום, האריה מיתרגם לחתול, החוגלה לטווס, כובעו של אנטונלו לכובע אחר, רחב ואדום, הספרים כמובן, החלונות, הכול מיתרגם, ועם זאת, חשבתי, דבר אינו מתרחש, דהיינו, התרגום קיים ביחד עם המקור ואינו מהווה המשך או גרסה שלו. חשבתי על דבריו של ד', האם ציורו של אנטונלו מחזק את דבריו או מפריך אותם, ולא הצלחתי להחליט. אחד המתרגמים הבחין בי וכולם נפנו אלי, בגבם נישואי ארנולפיני מאת יאן ואן אייק, הסתובבתי ונסתי משם אל הכיכר. רצח בידי מתרגמים, חשבתי, הוא הרצח השפל ביותר, מוטב להתאבד ולא ליפול לידי מתרגמים, אמני העינויים הגדולים ביותר בהיסטוריה של מה שמכונה לעתים המין האנושי היו מתרגמים מקצועיים, תומאסו מאסיזי תרגם את ספר תהילים מעברית ללטינית בשנת 1382, אלברכט פון לאופר מפרנקפורט תירגם את דאנטה לגרמנית (1411), אדולפו צ'ימרוזה, שנודע בכינוי "הכאב", il dolore, הוא המתרגם של הטקסט של המיסה לצרפתית עתיקה, והרשימה ארוכה, אפשר להזכיר רק את רב-האמן יאקובוס גאלינוס הסלובני, שתרגם שירי זֶן עתיקים מיפנית לסלובנית בחדר העינויים עצמו. רק לא בידי המתרגמים, חשבתי. עצרתי באחד הרחובות ליד פארק ג'יימס הקדוש לנוח, כשראיתי אותם מתקדמים מארבעת עברי הגן, מארבעת השבילים. בידו של אחד מהם התנוצצה סכין, היה נדמה לי, סכין בידו של מתרגם, אמרתי בקול וקמתי מן הספסל. מארבעת השבילים התקדמו ארבעת המתרגמים שלי, גנבי הספרים שלי, שודדי הטקסטים האיומים האלה, חשבתי. קמתי ממקומי והעברתי את מבטי מאחד לשני, לא-לא, אמרתי להם, לא-לא, אמרתי לאחת מהן, אני יכול להסביר, אני יכול להגיע אתכן להסדר, אמרתי. השונאים האלה התקרבו עוד ועוד בצעד מדוד. עוד צעד ועוד אחד. תחזיר את התרגומים, צעקה אחת מהן, תחזיר את התרגומים, אמרה אחרת באותו טון בדיוק. הטבעת הלכה והתהדקה, אבל לרווחתי הבנתי כי לא בי הם מעוניינים אלא בתרגומים, כלומר בכתבי היד של התרגומים של כל כתבי תומס ברנהרד שמסרו לי וששמורים אתי במכוניתי, אבל, חשבתי, את זה אין הם יודעים, במכונית השכורה בלונדון כמו ב"סיטרואן" הישנה בתל אביב, תרגומי כל כתבי תומס ברנהרד שמורים אתי תמיד. אלכס נעמד מולי ואחז בידה של אדית, הכובע השחור על ראשו, והכלב המתועב, הרצחני הזה, לצדו. "את התרגומים", הם אמרו, והכלב רטן, "את התרגומים". פתאום, מאחורי - כמה תמים הייתי - התחילו לחנוק אותי אצבעות של פלדה, לנגן לי על הצוואר את מנגינת המוות של המתרגמים, חשבתי, ואכן ראיתי, שתי המתרגמות האחרות, בזמן שניהלתי את השיחה עם הזוג והכלב שלו, חמקו אל מאחורי, אצבעות נוקשות כאלה, חשבתי, אצבעות חזקות כאלה, חשבתי, אצבעות פלדה מובהקות של מתרגמים, חשבתי
