יאן ון-אייק, דיוקן ג'ובאני ארנולפיני ואשתו, 1434, הגלריה הלאומית, לונדון

בשנת 1999, באוגוסט, אם אינני טועה, נסעתי ללונדון, לראשונה לא על מנת להתבונן בנישואי ארנולפיני, אלא על מנת ללכת היטב, כך ניסחתי זאת אז לעצמי, בגנים האנגליים, אם כי, בסופו של דבר הקדשתי זמן רב יותר לנישואי ארנולפיני, שאני מכנה, ותמיד כיניתי, אלגוריַת-המוות, מאשר להליכה בגנים המכונים אנגליים, ומאחר שביולי התברר סופית כי תוכניתי להוצאה-לאור של כל כתבי תומס ברנהרד בעברית לא תצא אל הפועל, וזאת בעקבות כישלונה המוחלט של פגישת-המתרגמים שכינסתי, לאחר מאמצים רבים, החלטתי לנסוע, כמנהגי מדי שנה בספטמבר, ללונדון, אלא שהפעם, כך החלטתי, אקדים את הנסיעה בחודש. ההחלטה הסתברה, בדיעבד, כטעות איומה, טעות שעליה אני מספר כאן, מכיוון שארבעת מתרגמי תומס ברנהרד לעברית, שאותם כינסתי במשרדי ביולי 1999, ארבעת המתרגמים שהיו אז, כידוע, שירה איזאק, אדית ראומברג, עדנה מייסטר ואלכס ברגר, כל הארבעה - ולימים יתווספו עליהם מתרגמים נוספים! - החליטו, בעצה אחת, לאחר כשלון הפגישה אתי, לנסוע ללונדון בעצמם כדי לטפל בהוצאת כל כתבי תומס ברנהרד בעברית, וכך קרה, שחודש אחרי פגישתנו בתל אביב, ביום קר למדי ביולי 1999, אם אינני טועה, נפגשנו שוב, הפעם בנסיבות חמורות בהרבה, ולהפתעתנו המוחלטת, מכל מקום להפתעתי המוחלטת, בגלריה הלאומית בלונדון, מול תמונת נישואי ארנולפיני של יאן ואן אייק. רשימת ספרי ברנהרד וטבלת החלוקה לארבעת המתרגמים היתה בכיסי, וכשפגשתי אותם בלונדון החזיק כל אחד מהם בגזיר נייר, רבע מהעתק הטבלה, יכולתי לזהות בקלות. המתרגמים שלי, כך אני מכנה אותם גם היום, אחרי שהפרשה האומללה הזו הגיעה לקיצה, המתרגמים שלי השתמשו, בלי בושה, בטבלה שערכתי במאמצים עצומים, אחרי עשרות טיוטות, ומתוך היכרות לא רעה, ולמעשה מתוך היכרות מלאה עם סגולות התרגום של כל אחד מהם. אין זה מקרי כלל כי היתה זו אדית ראומברג שתרגמה את בטון, וכי שירה איזאק, דווקא היא, בחרה בתרגום הספר המכונה אחיינו של ויטגנשטיין, כפי שאלכס ברגר תרגם את מחיקה ולא את ילד, שאותו תרגמה עדנה מייסטר. לא יעלה על הדעת, למשל, כי אדית ראומברג היתה מתרגמת את ילד או כי אלכס ברגר, ולא שירה איזאק, היה בוחר לתרגם את הספר המכונה אחיינו של ויטגנשטיין, ולכן היה חשוב כל כך לחלק את שאר הספרים, ספרי הפרוזה בלבד למעשה, מתוך מחשבה קפדנית, וכך עשיתי, אני חייב לומר, באופן מעורר התפעלות. אלא שהמתרגמים שלי לא העריכו את העבודה, ולאחר עיון חטוף בטבלה החלו ההתקוטטויות, ברגר תבע במפגיע לעבוד על כן בעוד שֶאיזאק הודיעה, באופן הנחרץ ביותר, כי את Der Untergeher היא תתרגם ויהי מה, לא היה עולה בדעתה לא-לתרגם את הרומן על גלן גוּלד, כפי שהיא כינתה אותו. ראומברג, שמעמדה בין המתרגמים שלי היה הבכיר בהקשר זה, שהרי היתה זו היא שתרגמה ראשונה את ברנהרד לעברית, תרגום שאזל מזמן ואיש אינו מדפיס שוב, חבטה בשולחן, שולחן זה שאני כותב עליו את הרשימות האלה, והודיעה כי התנאי היחיד להשתתפותה בפרויקט התרגום הוא זכות בחירה ראשונה של הרבע שלה, שכלל בין השאר את תיקון, חוטבי עצים, האוכלים בזול, Alte Meister ובקור, כאן התפוצצה הישיבה בפעם הראשונה, מכיוון שעדנה, שתרגמה את ילד, מתוך חמשת ספרי הממואר של ברנהרד התנגדה, ולדעתי בצדק גמור, כי יתר ארבעת חלקי הממואר, כולל בקור יימסרו למישהו מהמתרגמים שלי זולתה, ואילו ברגר צעק כי יעדיף לשרוף את ביתו-שלו לפני שיוותר על תרגום Alte Meister, אני שתרגמתי את קפקא ואת מוסיל, הוא אמר,

{המשך בעמוד הבא}