6.

בבוקר, פוקעת שמש עכורה. דוד מתי מרימו מהאדמה ומניחו במושב האחורי. מתעורר בתוך הקאדי השחורה, מתיישב ומשפשף עיניו. מעביר אצבעותיו על לחיו המעקצצת, מרגיש בנפיחות קלה, שולח יד אל כיס מכנסיו. האצבעות נפתחות ומגלות לטאה עדינה, ישנונית וארוכת זנב האוכלת עכביש מעוך מכף היד. בעיניים מסונוורות מביטה הלטאה הרכה באוחז בה, טרטור המנוע שב ומרעיד הגו בעונג דק. ריח גילוח חזק מציף את החלל.
"דע כי אתה באחריותי ולכן אתה צריך ללמוד לקח על התנהגות של פרא אדם."
- - -
"אני מקווה שלמדת לקח ובבית אתה צריך לסדר את המיטה ולנקות חול ולכלוך מהקפיצות שלך".
- - -
"זהו. ככה צריך, ככה. פשוט להיות מחונכים, בני אדם".
לאחר מספר דקות מביט דוד מתי לאחור דרך המראה
"אמרו יש שביתה, אין היום בית ספר. הודיעו ברדיו".
נרגש, מפנה מלצ'יק פרצופו אל החלון, השיחים והקווים הישרים של ליל אמש נמשכים ונמתחים לאחור בטיסה. נשימה עמוקה, רעד קל, חיוניות נבנית תחת הציפורניים, בעורף;
אוויר המדבר הופך קר וצלול והשרירים מתמלאים כוח. הבוקר הזה מביא עמו, כהרף עין, תעוזה לא רגילה והכתום, הכחול, הצהוב, והאור, האור, הללו, משום מה, חזקים לפתע. יותר מאי פעם.