ענת דנציגר
*
יָפָה אַתְּ שֶׁלִּי כְּמוֹ מַיִם וְחֶסֶד
וְעֵינַי יִכְתְּבוּךְ בְּלִי נוֹצָה וּבְלִי כֶּסֶת
וּשְׁעוֹן מִטָּתִי לָךְ יִזְלֹג דֵּקּוֹתַיִם.
שְׁתֵּי דַּקּוֹת יִזְלְגוּ מִשְּׁעוֹן הַמִּטָּה
וְעָלֶיהָ שְׂרוּעָה פַּרְשִׁיָּה מְרוּטָה
שֶׁל חֶדְוַת הַיָּגוֹן וּתְרוּעוֹת וַעֲדַיִן
עֲדַיִן יָגוֹן מִתְרוֹעֵעַ בְּקוֹל
וְאִישׁ חֲזוֹנוֹ יִשְׁטַח בִּפְנֵי כָּל
נַעֲרָה בְּתוּלָה מְחֻצֶּפֶת שָׁדַיִם.
שְׁדֵי בְּתוּלָה חֲצוּפִים נִעֲרוּנִי
צְרִיחוֹת הַצִּנָּה מִמִּטָּה הֱקִיצוּנִי
אַךְ זֶה הַשָּׁעוֹן עוֹד זוֹלֵג דַּקּוֹתַיִם
וּנְשִׁימָתֵךְ עַל הָעֹרֶף צוֹלֶפֶת עֲדַיִן
יָפָה אַתְּ שֶׁלִּי כְּמוֹ לֶחֶם וּמַיִם.
