זהו הקדיש שלא אכתוב לך לעולם. את יודעת, משפחה, חברים, ורובם בכלל לא מכירים אותי. וכולם בלי יוצא מהכלל לא יודעים שהייתי חלק מהחיים שלך. ולא מגלים עניין בכלל במה שיש לי להגיד לך. ועכשיו אני עומד כאן, נעמי, מול הקבר שלך, בדיוק חצי יום שלם לאחר שקברו אותך. ערב שבת לא מלינים את המת בעיר כמו ירושלים, שנחשבת כעיר חומה. בנס הם הצליחו לקבור אותך לפני כניסת השבת. בהר המנוחות ההמוני. ולא היכן שהיו צריכים לפי דעתי לקבור אותך, בהר הרצל היפה, המיוער יותר. בדשאים חללי מערכות ישראל גיבורים שושנים בסוגים זרי פרחים של יהודי נודד ברושים אבני חומה אורנים. בחלקת גדולי האומה. מהרגע שבו הכרתי אותך היית ראויה לכך. אחרי הלוויה חזרתי אלייך. ניסית לשוב הביתה להירגע, לנוח, וכל הלילה לא הצלחתי לעצום עין. חיכיתי שיעלה הבוקר, שיפציע השחר ויהיה כאן בהר הרבה פחות מבעית, ושאוכל לנצל את בוקר שבת להתפלש בקבר שלך. להתגלגל באהבה באפר שלך. ביום השבת ינוח יהוה מכל עמלו אשר ברא, בית העלמין הוא מקום מאוד בודד. איש מבני משפחתך לא יבקר אותך, הם כולם דתיים מסורתיים מבית. ואולי קצת למעלה מכך. אני מניח כי המוות הפתאומי שלך וחסר הפשר והטעם מדום לב בלב הלילה, כשמצאו אותך במיטתך הרחבה והרכה כחולה וקשה כיהלום לא מלוטש, יהפוך אותם לדתיים יותר. בכלל היית אמורה לישון איתי , כשישנו ביחד הייתי מחבק אותך, מרגיש את נשימותייך על עורי, מסתמרר. הייתי מרגיש בלבך הנשבר מיד ומציל אותך ערומה, למדתי פעם החייאה. לא הייתי נותן לך כך, נשמה, לעבור מהעולם. ואיך היית צוחקת עליהם בלוויה. הם צרחו ותלשו שערות ונפלו על קברך, נאחזים בו וברב. קרעו יותר ממה שצריך בבגדיהם היפים ביותר. ושפכו עפר על הראש בבכי. אם רק היית חיה היינו צוחקים כל-כך. לילה שלם ומושלם, ערומים גוף אל גוף מוכה יופי ושיזוף נשמה. צוחקים עליהם בין התעלסות נעימה ונשיקה. אמרת לי תמיד שהמשפחה שלך ברבריים. וכי את המשכילה החכמה מכבדת אותם רק מרחמים.

{המשך בעמוד הבא}