אבל אין לדמויות ב"סיפורי מות עירי" דבר להתבייש בו מלבד פריצותן, שהיא דרך התאבלותן. הדרך היוצאת מביתם ההרוס של ההורים אינה מובילה אלא אל בית-הזונות, אל חיבוקה של רחב: "זרם אוויר קר התהלך ברחובות, בפרצי הבתים ההרוסים. אחותי כרעה, ופשטה את המלבוש המטונף שלה. ככה ערומה נשארה. בבית הורינו… המשכנו ללכת, עד שראינו בית אחד שעדיין עומד על כנו. תור של גברים מכל הסוגים עמדו שם דרוכים. צעיף אדום עמד על החלון שפעם היה חלק מהחומה. אישה כבת ארבעים ערומה ויפה יצאה מהחדר, וחיבקה את אחותי" (עמ' 195). כל אחת מן הדמויות נעתרת לחיבוק הזה על-פי דרכה: החל בבת המסרבת להיכנס לחדר שבו מאושפז אביה הגוסס, ש"זיכרונותיו" מסגירים את תשוקתו למשוך אותה בעודה בחיים אל מיטת המוות שלו ("כולם יודעים שהיא היתה זונה. הזונה הכי גרועה שקיימת. בחורה יפה, דומה לך, היא התעלסה עם הנאצים כדי לחיות… יהודים גאים הרגו אותה בסוף המלחמה… הם קברו אותה חיה עם גופה של מפקד מחנה" - עמ' 154), ולבסוף נעתרת לבקשתו של האב בתיווכה של זונה-קדושה "אמיתית" ("הזונה ביקרה ויצאה, פושטת את החלוק הירוק, את כיסוי הראש והערדליים שנתנו לה מראה סטרילי וקדוש" - עמ' 156); וכלה בנערה ששוכבת עם אביה המת בתיווכו של חברו הטוב ("גופי נושם את חלציו. הם מפרפרים בי, נמתחים חיים מהמתים. ממש תחושה של אב… סוף סוף אני מרגישה פרוצה… אני מרגישה שעכשיו סוף סוף הרוח יכולה לפרוץ דרכי…" - עמ' 171).

כשאשכנזי מגיש את שפתו למיטה מספר שש - מיטתם של הנוטים למות בנובלה הנושאת את שמה - הרוח יכולה סוף סוף לפרוץ דרכה. מיטה מספר שש מתגלגלת בבריכה מספר שש, שממנה מבקש המספר ללמוד את לשון סיפוריו ("כבר כמה ימים מתבשל אצלי סיפור על משלוח הדגים עם נהג המשאית שהרג בתאונה את אבא שלי" - עמ' 181). כשהרחם מתגלם באגן הבוצי ושערותיו של אבשלום מתגלגלות בקשקשי הדגים, "אבשלום" יכול לשוב ולהיכתב: "במאבקם [הדגים] משירים עליך מעין מיץ קשקשים ורפש דביק ואכזרי. מזכיר טיפה נוזל זרע. אני אוהב את הריח של הרפש הזה, הוא די רענן" (שם). והסיפור "אני מוביל משלוח דגים עם האיש שהרג את אבא שלי" הוא "הגשמתו" של השיר: "אני פותח לראות שכל הדגים בסדר. הקומפרסור עובד, וקצף לבן ממלא את הטנק… אחרי שעתיים אנחנו פורקים. כולי רטוב… ריח רענן של קרפיונים מעטר את עורי" (עמ' 209 - 210).

"בגלגול אחר אבשלום יהיה/ אהובי ואני אחוש זִכְרָה/ כשאבשלום אהובי" (יונה וולך, "אבשלום"): בסיפור החותם את הספר, "זוג יונים הומות מעל הכותל", המספרת בודה את דמותו של בן, שאהבתו תוליך אל תוכה את זַכְרוּתוַ של אב עיוור שֶמעבר-לזמן: "כשחזרתי הביתה, אחרי שסעדתי איתם, אוננתי במקלחת… חושבת על שניהם, על ידיהם החזקות כל כך. על הבן המוליך את האב בדרכו אל הערווה שלי" (עמ' 220). שמו של הבן המדומיין הוא אֵבֶל; אהבתו היא לשונו הנאנסת של השיר, מקצב נשימותיו של "אבשלום": "אני זוכרת שכאבתי ובכיתי, נדפקת במקצב הנשימות שלו" (עמ' 221). בסופו של הסיפור, הבן המדומיין מתכנס אל דמותו של האב: סוף סוף, בשורת הריונו של "אבשלום" משיגה את אוזניו של האב, השיר שלא הורשה מגיע לתעודתו. האב נעתר לאבלה של הבת, קורא בטורי האהבה שהתביישה להראות לו: "'את לא שומרת על עצמך, תתקלחי יותר!', אמר אחרי שדחף לי אצבע והריח אותה. 'הזונה שלי צריכה להיות נקייה ולשמוח לראות אותי'" (עמ' 222). ברגע הזה, האבל אינו יודע עוד גבולות: האב ניאות לחתום את שמו על שירָהּ של הבת ("המשורר הזקן יצא מהמקלחת…" - שם), ואילו גופו, המסמא את מבטה ("גופו המחוטב הכה אותי בסנוורים" - שם) עוֹרֶה לתוכה את חֶשְכָתַן הנִצְחית של עיניו.