"האורות הלבנים של תאורת הרחוב בלילה הזה רק מדגישים את קווי המתאר של החירבה" (עמ' 12): הפרוזה של יפתח אשכנזי ב"סיפורי מות עירי" - אולי קובץ הסיפורים החזק והאמיץ ביותר שראה אור בעברית בשנים האחרונות - היא לילה ארוך, הרוכן על מתאריהן של חורבות. במקום לָסוּך את ההריסות בחומרים מחטאים, הוא חובש אותן ברטיות משומשות - מילים מְזָהמות, המבטיחות את טריותו של הפצע, קוראות בו שוב ושוב את בשורת האסון: "האדמה האדומה, אבני הגיר השבורות, וחזזיות. באדמה הזאת נקבר אבי" (שם).

אלה מילים שאינן מרפאות דבר בביקורן. הן אינן מאחות שֶבֶר, מַגְלידות גג. יותר מכפי שהן נותנות מחסה מפני הקור, הן מַשִּיבות אותו פנימה, "זרם אוויר קר מתהלך ברחובות, בפרצי הבתים ההרוסים" (עמ' 195). ואמנם, סיפוריו של אשכנזי פרוצים זה לזה; פרוצים - גם לשון פריצוּת. אין כמעט פרט בעולמו המסתעף של הספר הזה שאינו נוטש בתירוצים דחוקים את סיפורו ה"חוקי" כדי להבליח בחטף בסיפור אחר, ואז לשוב ולהיעלם בין המון הפרטים האחרים, כמו בעל מוּכֶּה-בושה החומק ממבטו של מכר בדרכו לחדר המלון הזול. מצעיהם של הפרקים הללו סתורים, מוכתמים; הם מספרים בעיקר בהנאותיהם של עוברי-אורח מיוזעים. אפשר שהסיפורים ערוכים זה בצד זה כמצבות, אבל שיחתם המשונה היא מִשְתֶה שהמספר כרוי לשייריו: "באותו זמן שהגעתי היה שם טקס אזכרה, ושני השולחנות המו מאנשים שמדברים בשפה שאני לא מבין. השולחנות היו עמוסים באוכל ובבקבוקי וודקה. אם הייתי מנתק אותם מבית הקברות הייתי בטוח שהם שמחים. החתול שלנו, ועוד חתול חבר, היו מתחת לשולחן, מחכים לשיירים" (עמ' 20).

לשונו של אשכנזי יוצאת לבית הקברות כדי להשיב את שפתו הלא-מובנת של האבל: "בסוף מצאתי את החתול חודש אחרי שאבד. הלכתי לבית העלמין סתם בלי סיבה" (עמ' 20). אבל משעה שהיא נתקלת בו, היא מניחה לו בזרותו: "שם [בבית הקברות] שורץ החתול שכל כך היה חסר לך. ואני לא מתכוון לספר לך שהוא חי. הוא חתול של רוחות, ורפאים, מטייל בין הקברים לאור הירח" (עמ' 22). היא משוטטת בין המצבות, עוקבת אחר טיוליו הליליים של האבל, לומדת את לשונו שלעולם אינה עונה: "קראתי לו, אבל הוא כמובן לא בא" (עמ' 20). דומה שהלשון שיצאה להשיב את האבדה חזרה הביתה למראית-עין בלבד: "חזרתי הביתה במונית שהזמינו לאזכרה, כולי שיכור, והשעה רק חמש אחרי הצהריים. לא יכולתי להסביר לך, לא רציתי לענות לך" (שם).

המספר שב מן המשתה ולשונו לשון חתולים - שלוחה אל השיירים, לא מסבירה ולא משיבה דבר, מחללת מצבות בשאריות סעודתה: "קנינו בירות, והלכנו לשבת ביחד בגן הזיכרון… במרכז יש פסל דמוי מזבח, שבמקור היה מזרקה של מים ואש, וכבר שנים אין תקציב להחיות אותו. אותנו הוא שימש בעיקר כדי לפתוח בירות. רבקה היתה מאופרת כרגיל בכבדות, אך היה נראה לי שדורות של איפור וזכרים עייפו את פניה. היא הראתה לנו תמונות שלה ושל החברה שלה במעין פורנוגרפיה ביתית מצולמת במצלמת כיס בלי פלאש. הן עבדו בתור חשפניות באילת, באו לביקור. היתה תמונה שהשנייה שאני לא זוכר את שמה משתינה לרבקה על השדיים הגדולים והנפולים" (עמ' 20 - 21). כפי שהמספר התענג על לשון שלא היתה מובנת לו - ינק את עצם אי-מובנותה ("האמת מזמן לא נהניתי כל כך. אפילו צחקתי מהבדיחות ברוסית" - עמ' 20) - כך התמונות הפורנוגרפיות מעירות בסמל הנישא, המת ("כבר שנים אין תקציב להחיות אותו") את זמינותו החומרית-השימושית ("אותנו הוא שימש בעיקר כדי לפתוח בירות"), מְכָסות את השם בשיכחה ("השנייה שאני לא זוכר את שמה"); הן מותירות על המזבח צֶלֶם של זונה, משחיתות את פניו של הזיכרון ב"דורות של איפור וּזְכרים".

{המשך בעמוד הבא}