|
|
ימים על ימים נמוגים באור ובשתיקות, בין שרב לשרב, בגוונים מסולפים כתמתמים של בוסר מעוצה ובשלות מתוקה עד בחילה, מתבקעת ומגירה התמצות של ליחות תוססות. משהו לוחץ על רקותיך, אתה מסתבך באי-נוחות מסורבלת חום, בין הבחינות המושתנות הארורות האלה. שייגמר כבר לכל הרוחות. מסתובב במיכנסיים קצרים בבית הריק, מדשדש באבק, עירום למחצה מאחורי תריסים חדורי אור. מציץ החוצה, מזמזם הזיית קרירות בין הקירות שצל חמקמק מסמן בהם את הזמן העובר. חולם אהבה. לפנות ערב מתחילה התחיות כלשהי. ריחות סחוטים בחשיכה בין העצים, אורות הרחוב ניצתים במעוך החרקים בקריאתה של ציפור בקצה ענף רוטט על רוח מקרית. עונה ניצחית של קיץ. נסגר שעות ארוכות בחדר המואפל, הספרים מכסים בערימה על מנורת השולחן, המאוורר הקטן משתנק למראשות המיטה וקוצץ בסחרור כנפיים את האבק הנושר מתוך התריסים. שוכב על השמיכות ושינה רפויה מכסה עליך. מעביר דפים בספר, שומט שורות מאבד משפטים מנמנם מתעורר והספר מעוך תחתיך, וניירות סיכומים מלוכלכים בדיו, וגלעיני אפרסקים מצומקים וחלקי עיתונים נושרים אל הריצפה. המתנה מתעדנת. יושב אל השולחן, נלחך בקצה תקווה מגודלת ובוסרית כל כך, מפנים חלום מלא זרויות, נשמט מתעורר מוכה בפיך בזווית השולחן, חש טעם של דם. מנסה לכתוב משהו, משמיד דפים ועוד דפים בתחושת נפילה, בקריעה קפדנית, באיפוק חשאי ומנובז. מסתובב לראות משהו בקצה העצבים המתרגלים לנוף ולזמן שאינם רק נוף וזמן, אלא גם סדרה שתיקות מחפשות מילים. ריח בנזין שרוך על הכביש, ברזל ופח רותחים בגגות גדרות עמודי חשמל מכוניות צירי דלתות משוחים חלודה, עץ מבוקע ורקוב שצרעות התיישבו בליבתו, אבן חריבה שיחים זהרניים ריח אפר מטושטש רוח מתה. מה מתקיים מיום ליום. צמיחות וגוויעות בלתי מוכרות, השורשים מעמיקים באדמה הכבדה האפלה, העלים נעשים משוננים בין הבתים והשמיים המתרווחים והדרכים השטוחות והמילים הנכתבות באיטיות על הנייר והעפר והרגעים. יוני שבעים וארבע בא חם ופשוט לתוך יולי שבעים וארבע. לצאת להתרחק להינתק לראות משהו, לנסוע מאוקיאנוס עד אוקיאנוס טעון במראות וריחות וטעמים אחרים, מלא זיכרונות אחרים. לחיות על אגוזי-קוקוס ובסוואנות בלתי-אפשריות. לחזור בלחיים שזופות עיני-נץ ומיקטרת מפמפמת ניחוח עז ושק ראשים מצומקים מתחת למיזרון. לתלות בין רובי הציד וראש הקרנף את דגלי-השבט העתיקים ותמונה של האב-הקדמון שותל בבוהניו עצי אקליפטוס בביצה קודח באר במידבר רוקד על מורג-דיש מניף קלשון באור השמש יושב על גג משוריין במיכנסי-שיבר וכובע-גרב מקים מדינה והולך בשדות של אופטימיות הולך לאיבוד בשדות של אבק משרקק שיר בשפתיים יבשות עיניו סהרוריות. בין הבחינות אתה מתחיל לחפש עבודה, לכמה חודשים, עד לגיוס. אינך מוצא דבר. הכול יגיע לרוויה מותשת, מכורסם עד לתשתית, נאבק על קיומו וניתלה בזמני-עבר טובים יותר. ממתין שהכול יחזור יהיה כשהיה, שהכול ייגמר והכול יתחיל.
לפעמים אתה מסתובב בחוץ בהארקות קצרות של שקט ולילה. מתכונן לבחינות הממתינות לך כמו חרולים קטנים של רוגז בתוך המחשבה. מפהק הזיות. נושם ריחות מתרססים, אדמה, עשב, מים. אתה והיא, ריח בצווארה ובשערה ובכתפה, יד רכה ועיניים קרובות כל כך דוממות, יושבים, בחושך מגששים אחר משהו שאינו ידוע בשמו. ריח חם וחושני שיש בו רגיעות מובטחות, היסוסים. עוד מעט תופסים אותך במערכות חדשות של מרות ודרישות בלתי פוסקות בהתכוונות מרוכזת. לבוש מדים זיתניים, כומתה מעוכה, נעליים משורכות, מעמיסים עליך בשק אחד כל מה שיהיה לך, אולי לשלוש שנים, אולי לא תצטרך לו כלל והזמן יתקצר לך במידה קיצונית, מוחלטת. כן, פחד. נקודת כובד. בינתיים, אתה והיא, על ספסל רטוב מוקף בשיח מטפס שפרחיו הקטנים נאחדים לתיפרחות כחולות והעצים ליליים בירוק-שחור בפנינים רכות של אור וערפל צנוף עד לשורת פנסי-רחוב המתקשתים גבוהים על הכביש ועל כניסות הבתים המשותפים שמעבר לו. בינתיים, אתה והיא, בין חלונות-ראווה מוארים, נוסעים לתל-אביב להריח ים בלילה להיכנס לסרט. חוזרים באוטובוס ריק של השעות המוקדמות, יושבים בחרדה מתחת לתמונות של שקיעה ויערות סבוכים, באנאליים ובלתי-מטרידים, מקשיבים לתקליט סחרורי שקט נוגן קול מוצלל בין פעימות עמוקות, איטיות חלומית רחבה ללא שיעור. "חשבתי על כל מה שבינינו, אם אנחנו רציניים וכל זה", מחליפה תקליט על הלוח המסתובב ברחש דק, רחוקה מקישה שוב ושוב ברוח. "אני צריכה עוד זמן לחשוב". "מה קרה?", יושב על השטיח ברגליים יחפות מתבונן בעטיפת התקליט, כסיפות חורפית חלקה ראש-על-ראש סיימון וגרפונקל, מתחיל קצב מהיר עצבני ססיליה ססיליה, מרים פנים רואה את עיניה, מהססת. "לא קרה כלום. אני רוצה שנפסיק, עד אחרי הבחינות". מתיישבת על הספה, אצבעותיה נוגעות בכיסוי המשובץ, מיישרות קמט. שיער קצר מתולתל מעט, התחבטות מענפי העץ מחוץ לחלון, עורבני שבמקורו סרט-נייר מבריק מפרפר לתוך האוויר ונעלם בהיפוך בין הענפים ושולי הצמרת המוזהבים. "בסדר, אם זה מה שאת רוצה", דוחק כפות-רגליים לתוך הסנדלים, "כבר מעכשיו", כועס חם עייף. "אל תיקח את זה ככה", עיניים, אצבעות, זרות במילים. "אני מוכרח ללכת". מרושל-קול משתהה ליד הדלת, "מצטער". יוצא וסוגר את הדלת באיטיות. חדר-המדרגות אפלולי וקריר. יושב על המדרגה העליונה, סורגי-המעקה קרים ונוקשים על המצח. והיתה שתיקה ארוכה, סיום של משהו, מזמן לזמן. באים לתוך חשכה, לתוך לילה המלא קורים של הירגעות, מוכיות נאספת שלמה מוחצנת באיטיות מוצאת מקום לנוח, חלקי-לבוש שמוטים בחדר מותווים באור וצל, ליד המיטה, ליד השולחן, חולצה פרומה, חצאית, חזיה כחולה מקופלת כרוכת רצועות על הכיסא, כתף נלטפת חמה נושמת פלומתית, אור ירח עוטף את אדן החלון ואת פינת החדר, ערימה של ספרים על אחד המדפים בין שתי בובות לבד, כתם בוהק על הרצפה, גומת-צוואר רטבובית, אצבעות לומדות דרך, יד על יד והלאה, פנים אל פנים וידיים אל ידיים וגוף אל גוף ואהבה לא ידועה אל אהבה נלמדת וכמיהה אל כמיהה וידיעה אל ידיעה ופחד אל פחד ונוחם אל נוחם והוויה אל הוויה, סוגרים את הדלת מתקרבים בתוך השתיקה בתוך המילים המהוססות, תשובות נמצאות ללא מילים, מתהווים, מתמהמהים, מגששים לקראת אהבה כלשהי רגע אחד אפילו רגע אחד של חמימות פעמת רכה, קירבה שפויה כל כך, כאילו אמרת הנה תשובות למצוקתו של הזמן הנה דברים חשובים באמת, טעם ימים אחרים, כאילו אמרת רגע אחד רגע אחד רגע אחד מחר, רגע אחד כל החיים"
פתח תקוה, קיץ 1978
|
|
