הכמיהות מתמעטות נסגרות בזהירות, נגועות בתחום ימים כבד ומפוייח וממאיר. מרחוק, רק מרחוק, בקוצר נשימה ובמשושים נקועים. משהו הוסט ממקומו ביסוד הדברים. משהו ממשיך להיות מעוות. עדיין מחפשים אחר גופות הנעדרים בדיונות הנוסעות עם הרוח ובין הצוקים בבונקרים במכתשים במתכת השסועה שהעשן סימן בה חטטים בעמדות-השקים הספוגות ברסיסים בשבילים צדדיים בתוך תעלות-המים בצילומי השבויים ובעדותם של החוזרים מצידה השני של ההוויה קרועי אימה ומלאים בפליאה מנוכרת שנחלצו וגופם עימם. העיניים מביטות בכתבות המתיישנות פתאום, מתוך הטריטוריות המתפנות בהדרגה, בתעלות המים שלהקות ברווזים צפות בהן, ממטעי המנגו וחושת החימר וכוכי היונים מרופדי הלשלשת, מן הפיסגה המשקיפה על פרבריה המטושטשים של דמשק, מן הארמיה הלכודה שכבר אינה לכודה, ממיצבורי השלל והמחסנים העמוקים ומחפורות-הטילים הפרסתיות, אוהלים עומדים בשממה גדולה ומתכנפים ברוח חורפית מעוננת אבק, מיגדלי תצפית ועמדות זיגזגיות במדרונות-חול מחורצים, טורי שריון מחוצים במישורי בזלת המכוסים קוצים ושיפועי רמפות הזורקים פרישות חשכה מתארכות, שירטוטי שריפות שכבו מזמן. ההווה עדיין מכיל אדמומית גחולה וימים מצועפים בסופות חמסין לילות ירויים במרחק ועמודי אבק וניקורי פגזים וקולות ברוח ואבן חמה ודם כהה וגופות מנוטות בגומות צחיות במידבר ומאבקים שכוחים עד מוות. הכול מתוקשר במאמץ של עין מול עין, מצח מול מצח, כפות ידיים על כפות ידיים, אצבע עקשנית מדקרת בחזך מקפלת אותך יבש-פנים על הכאב הקהה שהוא שלך אפילו לא היית ממש בתוכו, בתוך פעימות התהוותו, שם, בצפון בדרום במוצבים הנצורים על גשר התעלה המזדעזע בעומס במובלעות הבזלת בחורשות הליבנים בעימקי האלונים במיתחמי התיל בבורות הפיקוד בשורות דקלים המוליכות לשום מקום בשדרות מוקשים המוזזים שוב ושוב בסדנאות החימוש בתאג"דים הרפואיים באוקטובר שבעים ושלוש היית בקירבתם של הדברים, עם מישמרת השמיניסטים בבית-החולים. במיסדרון מואר במלבנים צהובים מתאבכים בצל חמים. לילה. גוררים ספסלים מרופדים בפלאסטיק ירוק ויושבים ליד הפתח, בחלוקים מעומלנים מדיפים ריח מתקתק מכופתרים ברישול, מדברים בכבדות מתנשמת נמלטים מן המחשבות והידיעה. מחכים שאיש לא יגיע, שאיש לא יצטרך להגיע. אבל הם מגיעים מתוך החשיכה שנחה בחוץ על פיתוח האספלט ופיסת הדשא ובריכת המים הפרפורית והעצים השחורים סביב, מגיעים באלונקה מורצת מחניון המסוקים המתעמם ברעש קשה בחרדת ההישחקות והבלימה בהיבהוב אורות מתוך הגובה החשוך ועל הפנסים המתכתיים הנרטבים בלילה על מיצלבי הצבע הלבן המופיעים פתאום, מגיעים באמבולנסים צבאיים חוליים וגבוהים, כותרת אש סיבובית על גג מחוק כאד, מגיעים כבויים ושרופים וירויים ומרוסקים וחסרים ומקומטי עיניים והתפקעויות של רטיבות אדומה על חזם ועל גפיהם ואצבעותיהם בין קרעי חאקי זיתניים כהים מזיעה, עיניים מתבוננות לתוך היפקחות סופית כאילו יצאה מהם נשימה ארוכה ללא סוף. תחבושות מוכתמות באבקות חיטוי ומשחות נגד כוויות בגדים גזורים בשר אכול ומלוהט בועות עור צרוב חתכים רצחניים. לפעמים מגיעים מאוחר מדי. לפעמים לא מגיעים ורק כאבם המסמא ובשרם החיוור-מפוייח נישאים פנימה עטופים בשמיכה. אנחנו עומדים בפתח הצדדי, מרחוק, מפחדים לגשת. מסירים מבטים, נרתעים מסיוטים קרבים, לפעמים נקראים לתוך ריצה מזורזת החוצה ופנימה ואל חדר המיון ואל המעליות ואל חדר הניתוחים. בשעות שיגרתיות קוראים לשמיניסטים לפה, לשם, להעביר מיטה עמוסה בצבירי תחבושות ודם קרוש וסדינים מוכתמים למחסן הכביסה, לגרור חבילות אינפוזיה לאורך המסדרונות, להדריך תורמי דם. כשהלחץ רפה דוחים אותנו אל התחומים החיצוניים, למחלקות אחרות, להחליף אחות-לילה במחלקת ילדים, לחלק סירי נירוסטה,ף לכוון יציאתו של אמבולנס מהבהב מיטשטש בשביבי אור חולניים. מבקשים לשבת עם הפצועים שהגיעו לפני כמה ימים, לדבר אליהם בשקט ובזירות ולדעת שמצבם יכול להיות רציני, מחמיר והולך עד מוות. לובש חלוק לבן, מגן-דוד אדום על כיס החזה, אינך זוכר מי היה איתך באותן שעות באור המקומץ, אינך זוכר פנים ושמות, אינך רוצה לזכור. אבדה פתאום תחושת היחד ולא היתה חשובה יותר. אחר-כך מתקצרות המישמרות בהדרגה נודדות לשעות הבוקר. נזהרים שלא לחפש פנים מוכרות בין המגובסים והחבושים והרדומים והערים מפחד. אתה יכול לפגוש פתאום חבר ילדות, מבוגר ממך בכמה חודשים, בן של שכנים, קרוב משפחה שבאחת ייעשה קשור אליך בבשר ובדם, בן-דוד, אח, אבא. נגיעה בבשר ובדם, המחשבות מלאות במערכות עצבים רגישות ומתוחות עד שבירה. אתה מבקש מוצא ונשאר רק עם שיכחה בלתי-מתרצה הנופלת תחת העומס ונפתחת לקליטות רחבות של הזמן והאדמה הבלתי נגמרים, הניצחיים ללא שיעור, הרגעיים ללא פניות, הנשארים.

{המשך בעמוד הבא}