ומסביב קורים דברים שאין בהם התחדשות או פיתרון של החששות המוזרים הנשארים מתחת לקמטי העור בקצה הנימים הדקים של פיעפוע הדם והנשימה בתנודת האישונים הנרתעת ממיצוי כאבים הנחשפים פתאום ואינה מוצאת לה הפסקה. מחשבות נוקרות בך כמו ציפורן הצומחת פרא לתוך הבשר, נעשית מוקד לעיגול המשורטט סביבך במעוקם. אתה הולך ונסגר בעצמך ובמה שעובר עליך, מגביל התעוררות מהלם, שאינו הלם ממש אלא טור של תמורות, כמו אבן נזרקת בשלולית מים ואינך יודע שהיא נפלה שם עד שהתפשט אחרון המעגלים ונגע בך, והוא פתאומי ואינו פתאומי באמת, ומכאן והלאה אתה יודע שהיה משהו. כל הדברים שהיו ודאות אחת כל כך מתפרקים עכשיו לרסיסי התהוות ועוד התהוות, באוויר הנהדף ונופל כאילו היה בו אחרון המעגלים והמלחמה היא גולמיותה של האבן השוברת את קרום המים ומפעילה בהם תנועה לטווח ארוך. כמו הומר הכול בסידרה של נגיעות סמויות במרקמי הזמן שנעשה עכשיו זר ומחותך וחסר תקנה. והמלחמה הופכת לריבוי של סיפורים שחוקים במיצוי כפייתי בפחדים סתורים וזיעה חמוצה ומזוהמת ואשמה גרגירית כמו לבנה אכולת רקב בקיר חדש. דיווחים צפופים בהתגוונויות של כלום, בעיתונים הנקראים ומודחים ביום אחד, מגולגלים לחבילות שבועיות ומונחים על המרפסת, כמו יריעות עור מתוחות לייבוש. ערימה של מילים בגבול האור והצל, רוחשת קולות זעירים כשאתה מנסה למצוא בין המדפים המצהיבים הווה שהיה הולך ומתאיים בימים האחרונים, וכבר איננו, כמעט ואיננו. מנסה להבין משהו, בין המתהווה והעובר. מסך הטלוויזיה מהבהב ביושר עצבני שחור-לבן מתוך החיים מתוך המוות מתוך המלחמה שהיא צללית על פניך מתוך הימים הנרבדים זה על זה, בבואות זוהרות וכבות מאחדות גופים לתמונות רדופות מאחדות תנועות לרצפים עלילתיים. קטעי התרחשות חדשותיים מתגלגלים בהתמדה לתוך הערבים החמים, מסתכסכים בפינת החדר מתחת לווילון המפרפר ומחשיך ברוח נופלת. מאחורי המסך המואר עובר בקיר סדק צר, מעודן וכמעט בלתי נראה. שריטות קטנות נרקמות בטיח. לפעמים אתה נופל לתוך שיחות מיקריות. על כיסאות-מתכת מרושתים בצבעוניות מחוררת מתחת לסוכך דהוי, ופנים בית-הקפה כבר מוטמע בערב ודלתות-הזכוכית בחזיתו רחוצות בסיבי ארגמן של אור אחרון. בחצר בין גדרות ובתוך סילון של ממטרה הנפתחת סיבובית ומרטיבה בריחותיה את הכביש ואת הקיר הקרוב ואת הדשא שביניהם. באוטובוס רוטט כולו ברעש פחים, מזדחל בתוך העיר בהמרות עצבניות של מהירות מוקף הבל צוהריים עד לתחנה המרכזית. בפגישות משפחתיות מתחת לניאון מזומזם רוחש חרקים במרפסת פתוחה עד שהיתושים מתחילים לצוף על העשב ועל שלולית המים שמתחת לגדר והברז מטפטף קולות בחשיכה כמו מקיש מיקצב געגועי וחדור שלוות אבודות. לפני חדר-המזכירות בוקרי בחינות-הבגרות האחרונות, כשהאצבעות מתחילות להזיע ועיגולי-רטיבות מסתמנים בחולצות וההמתנה בלתי נסבלת, ועל מגרש הכדורסל הרותח באור בין פיגומי הסלים וצילם המסוגר, ואחרי הבחינות, כשיוצאים אל השביל החולי שבין אולם-ההתעמלות והברזיה המוריקה בצל. שיחות חסרות כובד, נשכחות כל כך מהר. המקומות נשארים והזמן כמו עוקף מתווי שיחות שאריות מילים בדלי סיפורים. התעסקות מילולית בין אנשים, בתמיהה, חוסר הבנה. אימות מוכחשות שפתאום ניתן להן ביטוי והנה הן קיימות. שלווה קליפתית השבה וקורמת גידים ועור, כמו נגועה בצמיחת הקוצים ובהצהבתו האיטית של העשב והחול הפורח מופחת גוונים. עכשיו לאחר היפקחות מיוסרת, לאחר מלחמה המתייבשת בזיכרון כמו כיח עתיק ודמי, לאחר חודשי רגיעה גלדנית, לאחר מגעים מגששים לביסוס משהו במצב המעורער, בדרכים המלבינות, בחשיכה החמה, באור הקיץ, באנשים, ברגעים המתהווים, בלילות ובחלומות ובהתעוררויות רוויות זיעה ופחד-רגע ובהתרסה ובהתלבטויות ובסרבנות משוכת כתפיים. הצבעים התרפטו והיו לאחרים, והחורף שעבר מאז לא חידש אותם ולא הוסיף להם דבר. כל החודשים האלה, עד שהעיניינים התייצבו והיתה הכרעה לכאן או לכאן, לכאן ולכאן, והלאה. מצבי המתנה. טעמים חדשים של מרירות ישנה, כבויה ומלאה תהומות. כך הם הדברים.

{המשך בעמוד הבא}