לאחר שקפץ מן המצוק וּמִינָה את אדם על פחדיו, דורי "היה מקפיד לחייך בחצי הפה המלא, מבקש להסתיר את השברים". החיוך בחצי הפה המלא הוא הדיבור בחצי הפה המלא: לשון בניינו של ה'אני' מבעד להסתרתם של השברים. אדם למד לחקות את החיוך הזה - "חצי הפה המחייך קורץ אליו, פיו נמתח לאט מעלה, לחקות". הוא מחזיר למחצית הקפואה בפיו של דורי בחצי הפה שלו, שלעיתים תכופות מוחש לו כמשותק. בחצי הפה אפשר לסנן את זרותה של הכתיבה למחיקה, לערוב להתגברותם של החיים על המוות. אבל רק במלוא הפה, מבעד לשברים, אפשר לומר: אתה כותב כדי למחוק, אתה חי כדי למות. רק עם שִכחת שְמות רחובות ואנשים, יכולה לשון-המתווכים של אדם להשמיע לו אתה נכנס כדי לצאת, להוביל אותו אל דירתו רק כדי לרשום אותה על-שם אחיו המת, להופְכָהּ, לראשונה, לבית של ממש דווקא בשעה שהיא מְצוּוָה לְדָרֵי הבוידעם: "הולך אחריו ומתגעגע, הולך ומתגעגע, הולך אחריו אל דירתו, פותח לו את הדלת, ואז נעלם… דירתו מציאה, חדריה גדולים, אור חודר בחלונות בבקרים מינון נכון, חדר האמבטיה חדש ונקי מעורר מקלחות חמות…". השינה שאדם מֵקיץ אליה מקיימת את ביטולם של הקיטובים, ולכן היא אינה נִטְרֶדֶת עוד בייצוגו: "אתה ישן כדי לישון". כשל התיווך המוחלט, המקום שבו אפילו העצמי שוב אינו יכול לשמש מושא למפגש הרה-הבדלות - "ללא מגע, גם לא עצמי, גוף את הגוף, כי זה שייך למקומות המפגש, אנשים פוגשים דירות" - הוא מקומו של המפגש. הרגע שבו הפָּנים מתרוקנות מכל מבע - "פיש צלצל בדלת, ואחר פתח, ניגש אל חדר השינה, הסיר השמיכה מעליו, וראה אותו כך, פרוש על מיטתו, נטול מבע" - הוא הרגע של המבע.

זהו גם הרגע שמתוכו פורצת לשונו של הספר הזה. העברית שבפי רוב הסופרים הכותבים היום היא חוזה-בעלות. יקיר חופרת בעברית הזאת בורות אל מים נשכחים, פוצעת בוידעמים בכתליה המטוייחים. העברית של יקיר היא מתווך המועל בשיטתיות באמון שהעניקו לו חוקי הבעלות: היא מחוקקת את שיבתם של מושאים אל נחלתם של נושאיהם, משחררת דימויים מחֶזְקַת מְדוּמֵיהֵם, טורפת יחסי-קניין, מוחקת מילות-שעבוד, מערבלת זמנים, מטשטשת תחומים, גונבת גבולות. היא מְפָלֶשֶת את קולו של בעל-הבית ל"שמות אנשים זרים לו, ערביים וגרמניים". היא משכירה את שפתו לַרוחות שזו גירשה, מפתלת במסדרונותיה את מבוכי שיחתן. העברית של יקיר היא מתווך המציע ללקוח הפוטנציאלי שלו - הקורא הישראלי-היהודי - מפת רחובות, שאם אך יציץ בה, ישכח לאן ביקש להגיע; משפט, שבכוחו להאריך לאין-קץ את דרכו אל הבית, שדימה כי הוא שלו. בימים האלה, אנחנו זקוקים ללשון הזאת עד-ייאוש.