דָּג-אֲנוֹנִימִי? } כְּתַב-עֵת מְקֻוָּן לְסִפְרוּת

זה דג

עודד וולקשטיין {3:4} כותב כדי למחוק, חי כדי למות

הסירוב להניח את זה הוא המוצא אל הכתיבה, הוא-הוא הכתיבה: "צעקת רפיון הגוף", הישברותה של מלאכת התיווך אל "אמנותו הגדולה, האמיתית, של המתווך, התנועה שבין, רגעי הביניים, חוסר ההתחייבות, חוסר ההבטחה"; מסדרון המתווך את החדרים שבקצותיו אל ביטולם זה בזה, "אתה שואף כדי לנשוף, אתה פותח כדי לסגור"; חלום רע הפוקד את אדם במהלך נסיעה ברכבת, מותיר לו פנקס ריק, "אתה כותב כדי למחוק", וכתם-דיו בכיס החולצה השמאלי שפוער בחזהו חור ירייה שחור, מקעקע בבשרו את מותו של אחיו, "אתה חי כדי למות"; הכתיבה היא השעה שבה מפת העיר שוב אינה מתביישת בזקנתה - "הוא תמה על כך שלמפה צורת קלף, והיא שרופה בשוליה, עתיקה" - והאצבעות המהלכות בה טובעות בשיחתם הגואה של הרחובות, אשר "נפתחים… מתפתלים זה בזה נחשים, נודדים ממקומם ושבים להתחבר חיבורים חדשים". זו השעה שבה הדירות נעצמות אל שְנָתַם הנצחית של הבוידעמים, ובני-אדם שוכחים את כתובתם בעצם דרכם הביתה: "הוא מקרב את פניו אל המפה ואינו יכול למצוא, שמות הרחובות זרים לו, גבב של אותיות שאינו יכול לפרשן, שמות אנשים זרים לו… איפה הרחוב שלו, הרי הוא גר… איפה הוא גר, אין הוא זוכר עכשיו".

הכתיבה היא, תמיד, כשלונו של המתווך; לשון, המעכבת עד אין-קץ את הדרך אל הבית: "אתה מבטיח בית, בית אתה מבטיח, אתה מבטיח בית, חזר ומלמל לעצמו, בית מבטיח הפך א-ב-ט-י-ח". דיבור, שאינו מניח את זה, שאינו מרשה לִשְבּוֹת את החֶסֶר בְּמִתְאריה של הדמות, בשאננותו של השם: "בוחן שוב את הכתובת והשעה למחר, רחוב טרומפלדור, טרומפלדור, חוזר על השם, טרומ-פל-דור טרומ-פל-דור, צלצול פעמון כנסייה, השם המצלצל מתפרק לו ושב ונרקם פנים עיקשות ומחודדות, צוואר מתוח, גאה, נפתח אל זרוע חזקה וזרוע חסרה, הזרוע החסרה, עולה לו עכשיו, הזרוע החסרה". הכתיבה היא קללה עסיסית, המייחלת כי דרכה של המכונית החולפת ליעדה תימָתַח לַנֶצַח המתנגן בין הברותיה המתפרקות - "מכוניות חוצות את הרחוב בסערה, משפריצות את שולי הכביש, ה-י-י, ה-י-י, יא ב-ן ז-ו-נ-ה, מותח מסומם את קללתו על המכונית החולפת…"; קוסם רע, המעלים בלחשיו הסתומים את גופך שלא על-מנת להשיבו - "אין הוא מריח את הגוף, ממנו והלאה הגוף, ג-ו-ף, פורט את המילה עד ניכור".

הכתיבה היא רחש הישמטותו של תצלום האח, שֶמִתַשְלִילוֹ חָטַב אדם את צלמו, אל סֵתר הסדינים, אל אוֹבֶך העייפות: לאחר השיחה שבה התוודע לנסיבות מותו של דורי, שלא עמד בסבל שגרם לו שירותו הצבאי והתאבד, "אדם חרת בעט על שולחן הפלסטיק, חורץ קווים". ברפיונם של מאמצי ההיבדלות, בהעלם פניו של דורי ועימם גם פניו של אדם, לא נותרות בעולם אלא מילים. באשר הוא מניח את עיניו, אדם כותב: "מה הבדיל אותו מאחיו… התמונה שקפאה אצלו בדירה ומעל שולחן האוכל פה הקפיאה אתה פנים, תנועה, הוא מדשדש עכשיו על הדשא ואינו זוכר הבדל אחד, אינו זוכר את פניו [של מי? - ע.ו.]… הוא תולה בתנועה הבלתי פוסקת על הדשא, בלה עוברת מאחד לשני ומחבקת גסות, שואלת על הכובע, פרחי הבד הצהובים שבשולי הכובע פתוחים וחצופים, צועקים כמוה, תמיד טונים גבוהים, מחרישים, ותמיד שטויות, ומנגד בתה עודה מחפשת מילים מתאימות בתשחץ, ומעבר אחר יושבת בתיה וסורגת שורה נוספת של שתיקה מרתיחה, ובאמצע הדשא סבו שלשונו נכרתה, וסבתא ביאנקה שהיתה תמיד עשייה והמילים היו חסרות ערך וסבתו השנייה, עדנה, שתמיד הייתה שנייה, שלעולם העדיפה את בלה על אמו ואת דורי עליו, ושמרה להם את המילים, ונחום עם בנו הפכו מילה אחת, מנפנפים במנגל את הרוח לא באה, ואריה של בלה שהוא יותר הברות עמומות וגעיות צחוק ואנחות כובד, ופיני, החבר של אבא שמדבר גסויות וחרישית, ואמו שאצלה המילים הן התייפחות מתמשכת, ולעולם לא מזדככת מזה, ואביו שנאם מיום שזוכר אותו…".

{המשך בעמוד הבא}