ברגע מסויים, בדרך לחיפה, אדם מביט אל הים "ועוקב בחביון קצף גלים לבן וחלוש… נפרד מן הכחול הגדול לשוב ולהיבלע בו ביתר שאת, כמו לא היה מעולם… והחול מבקש לספוג ומפסיד, תמימותו של החול גדולה מזו של הקצף ואינה נשברת, לעולם לא יתבגר…": החוף לא יתבגר, לא ישכיל להישבר אל הים המתנפץ אליו אלא בשעה שירשה לחוף שמנגד לו לחקות את מנהגם של הגלים. רק משעה שיראה בהתפוררותן של גבעות החול שממולו - במורך כתפיו של אחיו - ישוב החוף אל המים. ואמנם, במעמד הפועם כפצע במוצאה של עלילת התפרדותם של האחים, דורי קופץ ממרומיו של צוק על חוף-הים כדי "להתנער כמו מטבעת החנק" מחיישנותו של אדם המתחנן "אבא לא מרשה לנו, אבא לא מרשה לנו"; לאחר הקפיצה, דורי מוטל על החול כמו "דג שנפלט אל החוף". מדוייק לומר, כי באותו "רגע" נפלטו שני דגים אל החוף: לאחר הקפיצה, שני האחים מוטלים למרגלות הצוק ללא ניע, אסורים זה בזרותו של זה. גזירת ההיבדלות מפסלת, בחול שלא-יישבר, כתפיים מוצקות בחוסנן מזה, ומחושלות בחולשתן מזה. אדם, דג מפרפר, חופר בורות בחול החונק את זימיו, מבקש לשוב ולמצוא את המים. האתנה המדריכה אותו במסע הזה מתגלמת, ללא ספק, בדמותו של החבר, שכשמו-כן-הוא: פיש (דג). "פיש הוא ספוג של נוזלי היום", רסיס של ים אשר נושם אל קרבו את העולם ומחזיר אותו מבעד למנסרה כחולה: "[אדם] מביט בקנאה כיצד [פיש] שואף פנימה את המראות ופולט עשן רך, כחלחל…"; דג ממש - "ופניהם [של הדגים] פעורות כפני פיש" - שעוד מעט "מכוניתו תהפוך לווייתן, ופיש ישחה בזה כפי ששוחה באלכוהול, אין דבר שהוא יבשה, הכל מים", הכל מים, ואדם מפחד כל-כך, שמא "פיו שלו ימלא מים אלה עד חנק". פיש, "נווד דרכים ממש", שמעולם לא בנה לו בית לנוכח זרותו של מישהו ולכן הוא בן-בית בזרותו-שלו, מאיים להציף את חלקת השעורים שהיתה ל"נחל אכזב, שהדגים היו מפרפרים בו" - ואדם מתקשה בזכירתה של המילה הזאת, שעורים, בדיוק משום שהיא אוצרת בתוכה את עסיסה האסור של ההיצמדות ("[שני האחים היו] תוקפים זה את זה בשיבולי השעורה, נדבקים אל בגדיהם…"). פיש הוא היובש הפושה בדמיונו של המתווך, מחביא ממנו את מילותיו ומתעה את מבטו אל המקום שבו כל דירה חופרת בחשאי מנהרה אל הים: הבוידעם. בהדרכתו הסמויה של פיש, אדם חדל לתווך בין לקוחותיו לבין חוקי הקניין ומתחיל לתווך בינם לבין מלמוליהם של המתים. הוא לומד כיצד לאכלס בית רק כדי לשמש את ריקותו, לבוא בשעריו רק כדי להצטמצם לכדי וילון דומם, שהרוחות יוכלו להרעידו קלות בשיטוטיהן: לכתוב כדי למחוק, לחיות כדי למות.
כך, למשל, אסור להתפתות לפרשנות הנוחה, שעל-פיה השכנה הטורדנית מוצצת את כוחותיו של אדם, ומטמינה את טַרְפָּהּ באפילת הבוידעם שבדירתה. במידה רבה, ההיפך הוא הנכון: הבוידעם - כמוֹצָא אל ההעדר - הוא מקור של כוח, שהשכנה מתווכת בינו לבין אדם. מה שמרושש באמת הוא התנגדותו של אדם למזון שהשכנה מגישה לו מִטַעמם של המתים, שרידיו של המאבק על בניינו של בית, שיספק מקלט מפני משביו הלחים של הבוידעם. השכנה מורה לאדם את רזי התיווך הכושל, את הדרך לבית שאינו אלא שוליו הרחבים של הבוידעם. שיירֵי דבקותו בכלליו של התיווך התקין הם שחוצצים בין אדם לבין החיים הממתינים לו בחשיכה. כי התיווך אינו אלא ניסיון לקנות שליטה על הבוידעם: לשון החוזה מודדת את המוות במטרים רבועים, שוקלת את תכולתם של הזכרונות, מרהטת את חללו של האַין. הלשון הזו מבטיחה לכתר את הבוידעם בציווּיֵיה, לשתק אותו במקומו, להכניע את שיחתם העתיקה של דייריו. החוזה החתום הוא ערובה לכך שהענק הישן כבר עקוד לבטח ברשת צפופה וחזקה של יחסי-קניין, כי לבוידעם נמצא סוף-סוף מקום. לכן הקטע הנפלא שמתאר בפרטי-פרטים את כשלונו של אדם למצוא מקום בדירתו לתצלומו של דורי - "היכן יניח את זה, הוא נודד בדירה, היכן יתלה אותו" - הוא הביטוי המדוייק ביותר למשבר התיווך הפוקד את אדם: בסירובו "להניח את זה" - לבסוף הוא רק "מרפה מן התצלום צונח לאט אל הסדין" - אדם מסרב לייצב את הזיכרון כדי להכינו לשכחה, להבליע את המוות ברשימת-המצאי, להכפיף את הבוידעם לְמָרוּתוֹ של הבית.

{המשך בעמוד הבא}