לאורך הנובלה "עסקי תיווך" אפשר למצוא רגעים ספורים שבהם אדם, הגיבור, נמלא אושר, או רווחה, או הקלה. אלה הם הרגעים המעטים שבהם הכתיבה הופכת אפשרית. הרגעים שבהם הוא כותב ומוחק, כותב ונמחק.

אדם הוא מתווך דירות במקצועו. כאשר אנחנו עורכים חוזה לשכירת דירה או לרכישתה אנחנו כותבים. אבל אז אנחנו כותבים כדי לכתוב, כלומר, כדי להבדיל, להפריד: לשון החוזה גודרת את תחומנו, מסדירה את זכויותינו, נוקבת בחובותינו, מסמנת את רכושנו. באמצעותה, אנחנו מקימים לנו בית. קונים לנו פְּנים, הניכר בהבדל הפעור בינו לבין החוץ. אבל אדם אינו יכול עוד לכתוב כדי לכתוב: "ספרות", מציקה לו בֶּלָה במהלך מסיבת יום-ההולדת של אביו, "כל כך מתאים לך, למה אתה לא ממשיך?". אדם שוב אינו מסוגל לתווך, להלביש את עירומם של הכתלים בחלומות על בית, לחרות בהם בשמו של הקונה הפוטנציאלי אות של בעלות: "הקירות העירומים מבקשים את כיסוים המילולי ודמיונו יבש".

בכל פעם שעלה בידו לעטר חוזה בחתימת ידו של דייר חדש, אדם יכול לרשום לזכותו עוד מעשה שריר של הבדלה, של חציצה בין פנים וחוץ, שלי ולא-שלי, אני ולא-אני, ובסופו של חשבון - בשורש כל ההבדלות ובאחריתן - בין החי לבין המת. אדם כתב מחדש את הגבול בינו לבין אחיו המת, דורי, בכל פעם שמכר דירה. תנאי ההבדלה שהתנסחו פעם אחר פעם בחוזים הנחתמים הצפינו אובססייה של היבדלות. ככל שעסקי התיווך צלחו בידיו, אדם כתב כדי לכתוב, חי כדי לחיות. אבל היעילות הזו גבתה ממנו מחיר כבד: היא נתנה בידיו את הכוח להרוג את דורי - להגלותו אל תחומו של המוות - פעם אחר פעם. אבל בעשותה כן, היא גזלה מאדם את הכושר למות. הנובלה הגדולה הזאת מלווה את אדם בתקופה שהיא, במידה רבה, שעתו האחרונה: שעה, שבמהלכה יהיה עליו ללמוד למות. שעה שכולה מחיקה, שכולה כתיבה: מאחורי "אתה כותב כדי למחוק", אנחנו שומעים, "אתה חי כדי למות".

לאורך השעה הזו, מסתמנים בקיעים במערך ההבדלים המגונן על אדם מפני לקחו של ההעדר. הדיכוטומיה הכמעט טוניו-קרגרית, שמציבה את דורי השזוף והחסון לעומת אדם, עכבר-הספריות החיישני, נפרמת בידם של הזיכרונות המגוייסים לטווייתה, כביכול: הנה, אדם מרשה לעצמו להיזכר - ואולי לבדות - כי עוד בנערותם היה מביט אל כתפיו הרחבות של אחיו ורואה שם "גבעות חול מתפוררות". מי שמקנא לחולשתו, תובע לעצמו כיבודים בטרקליניה, אינו באמת חלש. אדם יוכל להתפורר רק משעה שיהיה נדיב דיו להזמין את אחיו לנוח בצל חולשתו, להרפות סוף-סוף את שריריו ולהתפורר עימו; כמו מתנת יום-ההולדת שהביא נחום לאחיו, אביו של אדם, "שני כדורים נושקים זה לזה, נפרדים ונושקים שוב מכוח תנופת ההתמדה, אחד מניף את השני באוויר וזה נופל חזרה ומניף את אחיו, עד שעייפים ונצמדים." בקצה נשימתו של האח הכורע, מותש מִמשא זרוּתוֹ של אחיו, במכרות הפרך של ההיבדלות, מתחילה הנובלה הזאת, שראשיתה עייפות וסופה היצמדות.

{המשך בעמוד הבא}