אוריה	[בכעס] הוד מעלתו, איני מבין, הרי אתמול אמרתי -
דוד	מה יש כאן להבין. היום אתה הולך.
אוריה	[בכעס גובר] הרי אתמול אמרתי: כולם בשדה ואני אבוא אל ביתי לאכול ולשתות -
דוד	ולשכב עם אשתי. את זה שמעתי. זה המצפון שמייסר אותך. אני אומר לך - השאר את המצפון למלך.
אוריה	חייך וחי נפשך אם אעשה את הדבר הזה
דוד	[בתקיפות] השאר את המצפון למלך
אוריה	לא יכול [נכנסים השוטה עם מגש הבקר. מניחו לפני דוד ואוריה ויוצא. אוריה מתבונן בבשר בסלידה] לא יכול
דוד	[בהתרסה] אתה יכול, בכל אציל שוכנת גם חיה
אוריה	איני מבין
דוד	אתה מבין מה שצריך [מוזג לגביעים] תאכל ואז תלך אליה. לחיים! [שותה. אמנון לופת חתיכת בקר ונוגס במתח. אבשלום יושב קפוא. לאוריה] זו חובתי כמלך. לשמור על הצרכים של כל אדם. לצד המלחמה. לחיים! [דממה. אמנון ממשיך לנגוס ולהתבונן. אבשלום לא מסיר את עיניו מדוד] לחיים אוריה! [דממה]
אוריה	אני שבע [דממה] ושיכור כלוט [דממה] [קם] יסלח לי הוד מעלתו. עלי ללכת
דוד	[במתח] לאן תלך?
אוריה	עלי ללכת
דוד	אל האישה בת שבע, לשם תלך [דממה. אמנון ממשיך לאכול במתח. אבשלום מתבונן לחלופין בדוד ובאוריה. אוריה מתחיל ללכת, דוד תופס בידו ביאוש] הבט בילדים האלה. אינך רוצה עתיד? גבורת המלחמה אינה עתיד, אני אומר לך, היא מתפוררת באבק הניצחון ואין לה ז-כ-ר. [בלהט] הם... הם העתיד היחידי [דממה] אתה מוכרח לבוא אליה [דממה. אוריה מתרחק. דוד קם אחריו] חובת המדינה קודמת לצרכים שלנו [דממה. אוריה מתרחק עוד. דוד הולך אחריו] מספיק. אל תיתמם יותר. שלושה ימים פערת את עיני העגל. אני יודע שאתה יודע. עכשיו קבל את זה שחובתך ללכת. אני דורש ממך לקחת אחריות [דממה. אוריה מתרחק עוד. דוד תופס בידו] הקשב לי אוריה, כי אין לנו ברירה, אתה יודע טוב מאד שאין ברירה, אתה תמיט אסון כבד על המדינה הזו, ועוד בעת משבר, הקרב בבני עמון עוד לא הוכרע, איני צריך לומר לך, זו סכנה גדולה מאד אם לב הלוחמים שלנו יוטה לענינים שלא קשורים למלחמה, בבת אחת הם יטרפו את הסיפור הזה וישכחו איך להחזיק בחרב, אנחנו נאבד הכל, אותם, ואת הקרב הזה ואת הממלכה, הכל... [דממה. דוד מרפה מידו] היא מחכה לך, בבית, כבר שלושה ימים. עשה את המוטל עליך [דממה. אוריה מבקש להתרחק. דוד כורע ברך ביאוש לפני אוריה] ראה, אני כורע ברך, מתחנן, האם זה לא מספיק
אמנון	[בשאט נפש] אבא, קום!
דוד	אל תהרוס לעם את מה שכבר נבנה במאמץ... והאמן לי - זו הקרבה מאד קטנה, אך היא תציל אותנו, תציל את כל העם מאבדון... אחר כך לא תזכור את זה בכלל [צוחק] ועוד תרוויח ילד... ועל הילד לא יהיו לי שום תביעות... להפך... רק הטבות על הטבות... לו ולך, ולה, הרי נצא כולנו נשכרים יותר [אוריה מתנער מדוד] הקשב לי אוריה, אם לא למעני - למענה, אינך יודע כמה היא זקוקה לך עכשיו
אוריה	אני הולך
דוד	לעזאזל, אנחנו אנשים עם הגיון [אוריה מתחיל ללכת. מתעשת. תקיף] תחשוב טוב טוב לאן אתה הולך [אוריה נסוב ומתבונן בו בתדהמה] אל תאלץ אותנו... [אוריה נסוב חזרה ויוצא] [דממה. דוד מתבונן באמנון האוחז חתיכת בשר ולאחר באבשלום המרוחק, שוקע בעצמו. נכנס יואב]
יואב	קראת לי דוד
דוד	[כמקיץ] הלך אליה?
יואב	לא. הלך אל השדה [דממה ארוכה]
דוד	שלח אותו אל החזית [יואב מצדיע ויוצא. דוד חוזר לשבת. אמנון ואבשלום מביטים בתדהמה] [דממה ארוכה] [במתח] מה? מה אתם מסתכלים? [דממה] במלחמה כמו במלחמה [אבשלום משפיל את עיניו. אמנון ממשיך ללעוס במתח. גוער באמנון] תפסיק עם הבשר עכשיו [לעצמו] מוציא אותי מדעתי [אמנון מתעלם וממשיך ללעוס בעצבנות. דוד מתבונן במתח באבשלום המביט בו חזרה] תוריד את העיניים, בקשתי כבר [נכנס השוטה, גורר אחריו את גופת אוריה ומניח אותה בקדמת הבמה. קד קידה לדוד. אמנון קופא מאימה, כשהבשר בפיו, אבשלום נרתע לאחור]
שוטה	אדוני המלך [דממה ארוכה. דוד מהנהן כבד ראש. אמנון מתרומם, זורק את הבשר ומתקרב אל גופת אוריה. אבשלום קם והולך אל קצה הבמה. נכנסות בת שבע ותמר, בת שבע מבחינה בגופת אוריה, רצה ונופלת עליה. תמר נעמדת לצד אבשלום ומביטה בכל באימה]
	{המשך בעמוד הבא}