אוריה	הוא שר צבא ראשון במעלה
דוד	כן כן. מופת של לחימה [דממה] ושל נאמנות. לא כן?
אוריה	כן כן. ודאי [דממה]
דוד	ואתה?
אוריה	מה?
דוד	אתה אתה
אוריה	אני, הוד מלכותו?
דוד	אתה. אתה גם כן מופת של לחימה ושל נאמנות? [דממה]
אוריה	אני... ודאי... כלומר... יואב אחד, ולא ארצה חלילה להשוות... כי הוא ניחן ביכולות ששר צבא בלבד... אבל אני... -
דוד	[פורץ בצחוק. אחריו אמנון] ודאי! ודאי מופת של לחימה, שאם לא כך אז לא היית כאן. [דממה] נבהלת אוריה
אוריה	נבהלתי? הו, לא, הוד מלכותו
דוד	אל תיבהל עבדי. אני דוד, וכאן לא יאונה לך כל רע. נדמה לי מן המתח של הקרב בלבלת רגע את הזירה שם בארמון הזה. אך כאן -
אוריה	הו לא. אני יודע הוד מעלתו -
דוד	[ביתר תקיפות] ד-וד. קרא לי דוד. [מניף גביעו] לחיים!
אוריה	[מרים גביעו בהיסוס] לחיים [אמנון מרוקן את הגביע, אבשלום שותה מעט. דוד מתבונן בגביעו של אוריה]
דוד	כלום לא שתית, היה לך גביע ריק
אוריה	שתיתי כבר מספיק
דוד	לא לא. אני דורש. ברכה שהיא על ריק - כמוה כקללה [מוזג לאוריה ומשיא את גביעו שוב] לחיים!
אוריה	[באימה] לחיים [כולם שותים ומתבוננים זה בזה]
דוד	מיד יגיע הבשר. אתה אוהב בשר אדום?
אוריה	בשר אדם?
דוד	[בצחוק מתחלחל] הו לא. חס וחלילה. מאיפה בא לך הרעיון הזה. בשר אדם... בשר בקר, מוגש על הצלחת, אתה אוהב בשר אדום? [ממלמל לעצמו] או שמא זה נקרא בשר לבן
אוריה	לא לא, הוד מלכותו, [דוד מהנהן בהתלהבות] חזיר נקרא 'בשר לבן'. [אמנון מבושם לחלוטין. צוחק בלי הפסקה, אבשלום מתבונן בכל במבוכה גדולה]
דוד	[לבניו במבוכה] יפה יפה. גם בבשר מבין האיש הזה. [לאוריה] אודה בפניך, אוריה, מעולם לא הקדשתי מחשבה לצבע. אלו מותרות שאין למלך זמן. שמורות הן לנשים. [לוחש באוזנו] אתה, אני מניח, למדת את הסוד הזה מן המטבח של אשתך, לא כך? [דממה] שתיקה, אומרים, שווה אלף מילים? [דממה] הנה... פניך הלבנות כבר אדומות... אך לא נביך אותך יותר... אחרי הכל... אדום... לבן... לא משנה, כי העיקר - בשר! לא כך? נאכל אם כן, כשיבוא [דממה] עכשיו נדון במשהו [דממה] נדון?
אוריה	נדון?
דוד	נדון נדון, כי זמן שבין שתיה לאכילה צריך לשרוף. [דממה] שלא נשב פה ונשתוק ונתבונן כמו זרים [דממה] אחרי הכל, אנחנו כל דבר - רק לא זרים. אתה מסכים איתי?
אוריה	מסכים שמה?
דוד	שלא זרים [דממה]
	{המשך בעמוד הבא}