[ההיכל הראשי בארמון המלך. בהיכל נמצאים: שוטה, דוד, תמר, אמנון ואבשלום. אמנון, תמר ואבשלום רבים ביניהם. נכנס השוטה:]
שוטה	הוד מלכותו, אוריה החתי הגיע אל המלך
דוד	יפה. שייכנס [השוטה יוצא] אולי מספיק, אתם אחים או לא? עכשיו כולם אלי. מייד [אבשלום, תמר ואמנון נגשים] לחצו ידיים [דממה. בתובענות] נו... [השלושה לוחצים ידיים בחוסר חשק] יפה. אין שום סיבה להשמצות האלה. השלמנו. אה? [דממה] מה? [דממה] יפה
אוריה	הוד מעלתו קראת לי [קד]
דוד	אוריה, תפארת לוחמיי [לילדים] עכשיו תצאו, ותנו לי לנהל את ענייניי בשקט
תמר	לא, רוצים להישאר
דוד	[במבוכה] להישאר
אמנון	זה מעניין אותנו אבא
דוד	לא לא, אני צריך להתרכז, קשור למלחמה, אם תקפצו לי כאן מול העיניים -
תמר	אנחנו נהיה בשקט
דוד	תמר, אני מבקש ממֵך, לכי [לאמנון ואבשלום] וגם אתם, החוצה
תמר ואמנון	[ביחד] לא!
דוד	אין כאן ויכוח. זה לא משחק לילדים
תמר	גדלנו כבר
דוד	תמר, את במיוחד, את נערה, וכאן עניין המלחמה - ...לא בשבילך העניינים האלה -
תמר	אני רוצה לראות
דוד	אין מה לראות. ענין פרטי. החוצה.
תמר	[מתרפסת] בבקשה.
דוד	לא! [ניגש אל תמר, מלטף את ראשה] יונה שלי. מספיק [מסמן לה לצאת]
תמר	[מתבוננת בדוד בחשדנות, מסמנת על אמנון ואבשלום] אז שגם הם יצאו -
דוד	גם הם גם הם... אך את יותר בוגרת. תני דוגמא [מלטף את לחייה] יפה שלי [תמר מתבוננת בו בחשדנות ויוצאת. מתבונן בבנים שנותרו בחדר] עכשיו אתם, החוצה [אבשלום נסוב לצאת. אמנון עוצר בעדו]
אמנון	[בתקיפות] אנחנו נשארים [דממה. אמנון אוחז חזק באבשלום שלא יזוז]
דוד	אמנון, אני מבקש
אמנון	לא!
דוד	[במבוכה מול אוריה ובכניעה] טוב... אם ככה... שלא ארגיש בכם, שמעתם! [אמנון מהנהן בהתרצות, מתרה באבשלום להנהן גם כן. אבשלום מהנהן בקושי. דוד ניגש אל אוריה. בלבביות] יסלח לי על המחזה הזה [אוריה מהנהן במבוכה] אך מהו מלך בלי יורשים, ואם יורשים - צריכים ללמוד דבר או שניים מן המלך. הם לא יפריעו לנו [אוריה צוחק במבוכה וקד לאבשלום ואמנון. השניים מהנהנים לו. דוד מסמן לאמנון ואבשלום לשבת לשולחן. אבשלום ואמנון נוטלים את שני הכיסאות מעומק הבמה ומתיישבים אל השולחן. דוד אוחז בזרועו של אוריה, תמר מגיחה אל הבמה]
תמר	[בבכי מאשים] זה לא הוגן, אמרת שגם הם -
דוד	[מפייס] יונה שלי, אמנון ואבשלום גברים, הם חייבים ללמוד בדרך הקשה
תמר	זה לא הוגן
דוד	[עצבני] יונה שלי, לטובתך, אני מבקש
תמר	אתה מפלה אותי!
דוד	לעזאזל, זה כבר עובר כל גבול! די! החוצה! [תמר אינה זזה, רוקע ברגלו כלפיה. תמר מתבוננת בו בתוכחה ויוצאת. קורא] תמר! [אבשלום קם ונסוב כדי לרוץ אחריה. אמנון עוצר בעדו]
אמנון	עזוב אותה. היא תירגע [מושיב את אבשלום בכוח בחזרה]
דוד	[לאוריה] מה יכולתי לעשות, אין לי ברירה, צריך לשמור עליה [דממה] איפה היינו... [מתעשת. מחייך ברחבות לאוריה] תפארת לוחמיי [מחבק את אוריה וגורר אותו אל קדמת הבמה, במהלך הדיאלוג בין דוד לאוריה מתעסקים אבשלום ואמנון בשולחן הערוך ברעב מעורב בהלצה] אנחנו מתראים יום יום... אפשר כמעט לומר 'רומן לוהט' ביני ובינך [אוריה קד שוב. דוד מסמן לו שיפסיק] חדל אוריה, חדל, הספיקו המחוות אתמול, שלשום, היום אנחנו משפחה כבר, לא?
	{המשך בעמוד הבא}