את היסטוריית הכתיבה הקצרה של ברמה לא אוכל לסקור כאן. המעוניין ימצא בספר מסה מצוינת של אמנון נבות. נבות הבחין בלב אמנות הסיפור של ברמה: היכולת לעיצוב דיאלוגי של המכלול תודעה-נוף. מי שיקרא את הנופים המהממים של ברמה כ"רקע" או כ"אנלוגיה" פשוטה יחמיץ את הדבר הגמיש, החמקמק, שמתרחש שם. ב"שעה אחרת" ברמה מספר סיפור של אחרי מלחמת יום-כיפור, אבל מטביע אותו בתוך מרחב קייצי בוהק, מפלי זמן שבלית-ברירה מתוארים כמרחב, למשל כאור וכקירות: "לרגע חדלו הצוהריים להתקיים וכל ההוויה נתמצתה בקיר הזה ובאור הנח עליו".
למעשה, לדמויות שבסיפור הזה יש הרבה פחות "רגש" או "אופי" מאשר למקום. גם אם מוזכר בסיפור רגש, "מבוכה", הוא מושתק מיד. העולם ה"דומם", ובעיקר האור שבעולם, הוא רב דקויות וגוונים פי אלף מאשר כל תודעה. אחד הגיבורים הוא "צמח" במובן הקליני, ידיו של המספר "נפתחות כפרח", הבית עצמו "עמד רחב וגמלוני בין חלקות עזובות שהירוק עדיין רוחש בהן ומקיף את הכל בלשונות מחוספסות של כוח-התמדה רווי, צמיחות נוראות-יופי על מים נסתרים". מה שאצל הזרם המרכזי של הספרות העברית בעשורים האחרונים היה מתנסח כפסיכולוגיה, ובדרך כלל כפסיכולוגיה בגרוש, פסיכולוגיה מכאנית המניחה הוויה מכאנית של בני האדם, הנפעלים תמיד מכוח אותם כוחות, ופועלים מכוח אותן תשוקות, כולם ביחד, שוב ושוב - הופך אצל ברמה לדבר שבין האנושי לטבעי, דבר לא מכאני אלא חי, חי באופן מוגזם כמעט. האנשים אצל ברמה כמו נמסים אל האור ואל המקום המסונוור, הופכים לחלק משדות הקוצים שעל-סף בעירה, דמויות שמבליחות לרגע בחצי משפט של דיבור מן הדחיסות מוצפת האור של חצרות אחוריות ופרדסים ואיקליפטוסים מאובקים בפתח-תקווה הישנה שעל-סף כליה בשנות השבעים. אדם ועולם הם אחד. "שכבת צבע ורודה מכסה על שורות הלבנים, כמו בניסיון כושל לכסות על הכרסום החשאי האוכל בהם, נוקר בפינותיהם, משוחה בכמה הטחות מברשת רשלניות המושכות קו על קו בכיוונים משתבשים וקטועים". מה בין הצביעה הזו לסיפורים הסותרים שיסופרו למספר בבית האחוזה, שבו האח שוכב עם אשת אחיו החי/המת?
מהדברים הללו אפשר לקבל רושם של עמדה מתבוננת, מתארת, "לא אנושית". אבל אם מתרחש משהו עקרוני ב"שעה אחרת" הרי הוא בדיוק שבירת העמדה הזו. מה שמתחיל שם כאדם שהוא מצלמת קולנוע (המספר הולך לקנות אופנוע ורואה דברים בדרך) הופך מהר מאוד לדבר אחר: מתברר כי המספר אינו יכול לשמור על עמדת המביט לאורך זמן. מקונה שנמצא "בחוץ" הוא הופך לשותף לפשע: האופנוע של האח המת במלחמת יום-כיפור הופך למשהו אחר לגמרי כשמסתבר שיתכן שהאח כלל לא מת; בפעם השנייה שהוא יגיע לבית האחוזה הפתח-תקוואי הוא יפותה כבר לתפוס את מקומו של בעל האופנוע החצי-מת או המת לגמרי, וממביט הוא יהפוך לזה שנועד שיביטו בו בשעת "תפיסת המקום" המנשלת שהוא מוצא את עצמו משתתף בה פתאום, יחד עם הקורא של ישראל ברמה, לו רק היה קורא כזה בנמצא.