בבית-הקברות של פתח-תקווה, ליד המצבה עם הכיתוב "החיים יפים, מלאים כאב" - מילותיו האחרונות של זה שקבור שם - לא יעמדו בדצמבר הבא (21.12.2004), במלאת עשרים שנה למותו, אני מנחש, הרבה אנשים. החוגים לספרות עברית באוניברסיטאות שלנו לא יערכו כנסים בינלאומיים, או אפילו מחלקתיים, לרגל יום השנה הזה. סיפוריו של ברמה לא יידפסו במהדורה מיוחדת ויוצגו בחלונות הראווה. מוספי הספרות לא יקדישו לו חצי עמוד. דבר לא יקרה. העשרים ואחד בדצמבר 2004 יחלוף כפי שחלף העשרים ואחד בדצמבר 2003, כאילו לא היה אדם כזה, כאילו לא נכתבו סיפוריו, כאילו כלום. כך, כנראה, נראית תהום הנשייה. בחיפוש במנוע החיפוש "גוּגל" נתן הצירוף "ימים קרועים" את התוצאה הבאה: "הביטוי 'ימים קרועים' לא נמצא במסמך כלשהו". הצירוף "הנה אני מתחילה" (שם ספרה האחרון של יהודית קציר, שהופיע רק לפני חודשים ספורים) הניב 822 תוצאות. זה כל הסיפור.

לפני תשע עשרה שנים מת, בגיל 28, אחד מן הסופרים הגדולים שכתבו כאן. גדול ונעלם היום כמעט לגמרי. ישראל ברמה מת ממחלה קשה בסוף 1984. הניסיון החשוב של גבריאל מוקד ויגאל שוורץ להחיותו, לפני יותר מעשור, על ידי הוצאת סיפוריו ("ימים קרועים", כתר/עכשיו, 1991), כבר אינו מחזיק מעמד. מי זוכר את האיש הזה? חנה הרציג וגרשון שקד, למשל, כלל לא הזכירו אותו בספריהם על הסיפורת העברית של התקופה. לכן ישראל ברמה הוא משל, מופת קודר לכל מי שכותב ספרות כאן, מפני שהוא היה הכי טוב בשיאיו, ובכל זאת הוא נמחק. שכחתו היא הבשורה הממתינה למי שכותב כאן, מפני שברמה הוא מופת של איכות בפרוזה, ובכל זאת, שמו גורר לרוב רק "מי?" תמהַ, או "שמעתי משהו" עמום; מבחר סיפוריו הנ"ל מצוי למכירה ברשת "צומת ספרים" במחיר הנייר; בחנויות הספרים הרגילות אין הוא נמצא, מזמן, על המדפים. מוכרים לא מכירים אותו: "אין לנו, מצטער", ללא כל צער.
כשמדברים על ברמה מזכירים את היכולת הציורית שלו, כלומר את יכולתו לתאר נופים במילים. אבל איזה "ציור" יש במילים: "דלתות-זכוכית צרות נפתחות אל מישטח מרוצף ומתוחם בחצאי קירות מסנוורים בלובנם. שורה של מסגרות-עץ ארוכות, קיר שלם בחדר מוצף כולו באור שמש, קילוחים שופעים של אור שמש, נהרות בהירים שהיכו בעיניים ברגע שנפתחה הדלת שבין הסלון המוחשך והחדר הנפער בדלתות שקופות אל שטיחות מרצפות וגדר סיד לבנה וחלקת דשא גזומה מעקצצת חריפוֹת". איך אפשר בכלל לראות את זה? מוטב לדעתי לדבר לא על הציור של ברמה אלא על המוזיקה שלו. כמה טקסטים שלו מבוססים על קונטרפונקט מיוחד שבין הריתמוס למשמעות. בעוד שהתחביר מושך קדימה, במשפטים ארוכים שאינם "משפטי נהר" אלא "משפטי סמטאות" (מבט/משפט מזדגזג, נתפס ל"זוטות" בחדרים צדדיים, נבלם), הרי שהמשמעות מעכבת ומושכת לאחור, כמו שני סוסים רתומים לכרכרה בכיוונים הפוכים. המעבר של ברמה ממילה למילה הוא כל כך תובעני לפעמים, עד שלרוב הקריאה הראשונה תשמיע לקורא מוזיקה ולא סמנטיקה או "ציור" מדומיין. המוזיקה תמשיך להתנגן, אבל העין תשוב אל תחילת המשפט. הקריאה השנייה, ה"מבינה", תישמע על רקע הקריאה הראשונה, ה"מתנגנת". הוא תבע מן הקוראים שלו את הקשב המרבי ורוב הקוראים סרבו. כבר אין שיניים, וללעוס את הפרוזה הזו בחניכי הישישים/התינוקות שדורשת עיקר הספרות העברית של ההרבה-שנים-האחרונות באמת אי אפשר, הפה יכאב וידמם.

{המשך בעמוד הבא}