זה דג

דָּג-אֲנוֹנִימִי? | כְּתַב-עֵת מְקֻוָּן לְשִירָה עִבְרִית, גִּלָּיוֹן מִסְ' 24, סְתָו בּ', 2002
editorial@anonymous-fish.com

כּיצד לשלוח ארכיון הדּג
;אֵפוֹא
הערות שוליים קריטיות

קובץ שיריה החדש של אפרת מישורי, "הפה הפיזי" (סדרת ריתמוס לשירה) מעורר מחשבה יסודית לגבי תפישתהּ השירית של מישורי, מה קוראים 'הפואטיקה של פלונית בת אלמונית', ולגבי הקריטריון הכללי של סדרת ריתמוס, שלא מפסיקה להפתיע בטקסטים מרנינים תחת הכותר המאולץ 'שירה'. בספר משובצים טקסטים שמנסים לחקות את מושא השיר על דרך הארכיטקטורה שלהם. למשל השיר "עץ" (עמ' 43), שכתוב באופן סימטרי, באופן המזכיר ציור של עץ עשוי מלים, או השיר "בקבוק" (עמ' 84) שמצייר בקבוק במלותיו, או השיר "בשעת ההפשרה הגדולה" (עמ' 18) שמנסה לשרטט, באופן אינפנטילי למדי, דמות-אדם דרך כתיבת איבריו במקומם (המלה ידיים כתובה במקום הפיסי בו אמורה להופיע היד בשרטוט המילולי הזה). אך בנוסף לצל של צל של הברקות נוסח אפולינר של סוף המאה ה-19 תחילת המאה ה-20, ישנם גם מספר טקסטים שיישום השיטה הגוטנברגית עליהם הוא התעללות ציבורית שדורשת התערבות פדראלית. טקסט לא בלתי מייצג של התעללות זו הוא "12 תשובות ל-12 שאלות:" (עמ' 96) המציג משחק חד-גוני להפתיע של מעבר צלילי משעמם וצפוי בין צירוף המלים "אני זו היא" לבין הכיתוב בשיטה הפונטית, האפשרי למשפט זה, "ANIZO HE". כאילו מצחיק כזה חה חה שיו אח'שלי נפלתי מצחוק?
אחד הטקסטים המבחילים בתולדות השירה העברית של סוף המאה העשרים היא שורה מתוך מחזור שיריו המבוזבז והמבזבז של רפי ויכרט "מבט חוזר"; מדובר במשפט אחד קצר וייצוגי כלכך שמופיע במרכז הספר: "Rafi Weichert, poeta". מתחרה רציני לאהבתו העצמית של וייכרט היא לא אחרת מאשר אהבתה העצמית של מישורי שהיא מעין סוג של ליטוף עצמי מתמיד בשיער הערווה במקום ציבורי. "הם לא שואלים/ מה תרצי להיות כשתהיי גדולה// אבל אני/ דוקא עונה:// אפרת מישורי" (עמ' 98). הם לא שאלו, הגב' מישורי, מדוע לענות להם? מדוע לענות אותנו?
ראוי לציון מיוחד שיר הנושא של הספר, "הפה הפיזי" (עמ' 103) הבנוי מארבעה בתים של ארבע שורות כל אחד, כאשר למעט השורה האחרונה אומרות כל השורות דבר אחד בלבד - ניחוש מוצלח - "הפה הפיזי" ותו לא; השורה האחרונה כותבת אפוא באותיות קידוש את המִּלה "המִּלה". כמה נפלא. פואטי. חדשני ופילוסופי.
ברשימה קצרה זו ניסיתי לגעת בקצה גבול הטעם הרע שהביאה לדפוס לאה שניר (שלא שכחה לציין זאת בגוף הספר); טעם רע זה הוא מוצר שמנסים למכור לקוראי השירה בחנויות הספרים עבור ₪54, והם לא מגלים לנו, לא, באופן סמלי כלכך למדינה הזו מסתירים מאיתנו את המידע הזה, הם לא אומרים לנו שיכול להיות טוב יותר, היכן שהוא, באופן כלשהו, מתישהו, אבל הם מסתירים זאת, רק אומרים - "לא כאן, ולא עכשיו", מישורי זה מה שיש ועם מישורי ננצח. בינתיים, אדיוטים, לכו קנו את ספרה של מישורי, קרעו את דפיו המצחיקים וגלגלו אותם, כדרכו של באחטין, לסיגריות ארוכות לחורף הקר. עשנו את המלים הללו למוות, אחרת שום דבר טוב לא יצמח מספר זה.

.ץ.ף.ן

<< אני רעואלה, משוררת
עוד מלה על ריתמוס >>

אולי הקריטריון העליון של מערכת ריתמוס (יצחק לבני, רות קרטון-בלום, עוזי שביט ולאה שניר) בקריאת שירה ובהחלטה לפרסמה כשירה הוא זה: הם בוחנים כל טקסט כשיר במסגרת היוצר ויצירתו. במלים אחרות: שיריה של אפרת מישורי הם שירים מעולים (!) - של אפרת מישורי. שיריו של רמי סערי הם שירים כבירים - של רמי סערי. שיריו של דורי מנור הם שירים מהפכניים - של דורי מנור. מכאן אפוא: שיריה של אפרת מישורי אינם שירים מעולים נקודה. שיריו של רמי סערי אינם שירים כבירים נקודה. שיריו של דורי מנור אינם שירים מהפכניים נקודה. כאילו בוחנת מערכת ריתמוס את המקסימום השירי שיכולים כל יוצר ויוצרת להגיע אליו במסגרת גבולות היצירה הפרטית שלו/שלה. זה מה שנקרא באמנות חוסר-טעם, ובשירה בפרט - טעם רע.

伸.儫.咸

המדור אפוא; נועד לתת מקום להערות בענייני דיומא ומענה חפשי לעניינים שוטפים, פתוח לכותבים, כל עוד הנדון הוא שירה, והמלה אפוא מופיעה בטקסט (אם לא תופיע, תוסף על ידי המערכת).

<< ;אפוֹא