עד כה נדונה טכניקת המסירה של השיר, אולם זו אינה צפה בחלל ריק, אלא מקיימת יחסים הדוקים עם תכונותיו האחרות של השיר. זהו הוא שיר תוכחה, אם כי זו עקיפה, ובעיקר שיר הניתן כקינה כאובה של חקלאי. שתי תכונות אלו מקנות בסיס איתן לטכניקה שנבחרה לשמש במסירת השיר. עצמת התוכחה תגבר אם תעשה שימוש בזעזוע, בהרעדת נורמות מקובלות, בערעור בסיסים קיימים. שיר קינה נוטה לקבל זווית אישית של הדברים, נגיעה של אדם כואב לדבר שאותו איבד. הזווית האישית אך מתחזקת כאשר חקלאי מדבר במושגיו. מכאן שהטכניקה השירית לא רק ממלאת תכלית אסתטית, אלא גם מקבלת הנמקה ראליסטית בסיטואציית המסירה, באופיו של הדובר ובמצבו ביחס לנמסר. ההתאמה הזו מקנה לשיר איכות אורגנית אשר מסווה את החיבורים בין תכונותיו התמטיות והצורניות ומטשטשת את אופיו הבדוי של אקט המסירה. ה"איך נמסר" טבעי ל"מי מוסר" ומשרת את ה"מה נמסר". תכונות שונות של השיר מותכות לשלם אחד, חלקים שונים של המכונה פועלים פעולה יעילה אחת. הטקסט אינו אוסף של תחבולות צורניות ויסודות תמטיים, אלא ישות אחת מהודקת.