ראי אדמה

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד! בְּחֵיקֵךְ, מְלוֹן בְּרָכָה, מְעוֹן סֵתֶר, זֶרַע טָמַנּוּ…לֹא עוֹד פְּנִּינֵי זְגוּגִיּוֹת שֶׁל כֻּסֶמֶת, זֶרַע חִטָּה כְּבֵדָה, גַּרְגֵּר שְׂעוֹרָה חֲתוּל כֶּתֶם, שִׁבֹּלֶת-שוּעָל חֲרֵדָה. רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד: פִּרְחַי פְּרָחִים בָּךְ טָמַנּוּ רַעֲנָנִים וּבְהוֹד, אֲשֶר נְשָקָתַם הַשֶּׁמֶשׁ מִנְּשִׁיקָתָהּ רִאשׁוֹנָה, מַצְנִיעַ חֵן עִם יְפֶה קֶלַח, קְטֹרֶת כּוֹסוֹ נְכוֹנָה. וְעַד שֶׁיָּדְעוּ צָהֳרַיִם בְּעֶצֶם הַצַּעַר הַתָּם, וּבְטֶֶם רָווּ טַל שֶל בֹּקֶר בַּחֲלוֹמוֹת-אוֹר נִבְטָם.

הֵא לָךְ הַטּוֹבִים בְּבָנֵינוּ, נֹעַר טְהַר חֲלוֹמוֹת, בָּרֵי לֵב, נְקִיֵּי כַּפַּיִם, טֶרֶם חֶלְאַת אֲדָמוֹת, וְאֶרֶג יוֹמָם עוֹדוֹ שֶׁתִי, אֶרֶג תִּקְווֹת יוֹם יָבֹא, אֵין לָנוּ טוֹבִים מִכָּל אֵלֶּה. אַתְּ הֲרָאִית וְאֵיפֹה? וְאַתְּ תְּכַסִּי עַל כָּל אֵלֶּה. יַעַל הַצֶּמַח בְּעִתּוֹ! מֵאָה שְׁעָרִים הוֹד וָכֹחַ, קֹדֶשׁ לְעַם מְכוֹרָתוֹ! בָּרוּךְ קָרְבָּנָם בְּסוֹד מָוֶת, כֹּפֶר חַיֵּינוּ בְהוֹד… רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד! (1939; טשרניחובסקי, "שירים", עמ' 642)

כפי שמעיד עליו הנוהג לקראו בימי זיכרון מאז נכתב על פרעות תרצ"ו - תרצ"ט, השיר העדין והכאוב הזה הוא שיר קינה. "היינו בזבזנים עד מאוד" מקונן הדובר. בזבזנים עד כי במקום זרעים טומן האדם באדמה פרחים. אמירה כאובה זו מבטאת בצורה עקיפה את תוכחתו של הדובר. תוכחה כלפי כל אדם, תוקף ומגן, אדם הלוקח חיי אחר מכל סיבה שהיא, מוצדקת או לא. כך עולה גם מעצם הפנייה אל האדמה. זוהי פנייה אל הסמכות העליונה החוץ אנושית, אל האם הגדולה, ולא אל מישהו מבפנים, אל אדם אחר שיש לו דעות וטענות והצדקות. דבר לא יכול להצדיק הרג.
בעת קריאת השיר יוצר הקורא הקבלה בין בנים לפרחים. ההקבלה הזאת, שנראית אולי מובנת מאליה, נבנית למעשה בדרך מתוחכמת למדי. אם תשימו לב, בשום מקום בשיר היא לא ניתנת במפורש. בשני הבתים הראשונים נוצרת תמונה של אדם המבכה את העובדה שבמקום לטמון זרע באדמה הוא טומן בה פרחים. המילים "זרעים" ו"פרחים" מובנות כפשוטן וכך גם שמות התואר שלהן. התמונה הנוצרת פה היא בעלת אופי מסויט במקצת: טמינתם באדמה של פרחים רעננים במקום זרעים, הפיכתו של התהליך הטבעי שבו פרחים רעננים בוקעים מן האדמה ונקטפים ממנה. התמונה מופיעה באופן מרוכך אמנם כי היא נמסרת בקיצור כמעשה עבר ולא מתוארת לנגד עינינו, אבל עדיין מתואר כאן מצב שבו תנועת החיים צועדת בכיוון ההפוך. אפשר אמנם להסתייג במידה מסוימת מהטענה ש"פרחי פרחים" נתפסים כפשוטם. אפשר לומר כי טמינתם של פרחים באדמה היא כה בלתי נתפסת עד כי הקורא קולטה כבר בתחילה כמטפורית. טענה כזו תמצא חיזוק בכך שאין השיר אומר "פרחים" אלא "פרחי פרחים" ובכך מחליש את המשמעות הליטרלית של הצירוף. הסתייגות כזו אכן יש לה רגליים, אולם דומני כי גם המתקשה לתפוס את הצירוף "פרחי פרחים" כליטרלי, לא ידע לבטח מה עומד מאחורי המטפורה הזו.

המשך בעמוד הבא |