|
ברובד אחד של השיר מצטיירת תמונה פשוטה: הדובר עובר בתוך פרדס סבוך. ענפי העצים ועליהם מסתבכים בשערו ככל שהוא מתקדם. ריבוי הפעלים בתמונה: מסתבכים, עמוסים כורעים, יוצר תחושה של מעין יער חונק, חשוך וסבוך, אשר סוגר על הדובר מכל עבריו.
הפרדס אינו מוצג פה בצורתו הרגילה והחביבה, פרדס מאיר ובו פרות הדר נוצצים ועצים עגולים וחביבים, אלא כיער עבות ומחניק. מתפיסה זו של הדברים יוצא כי השיר הוא שיר המתאר חוויה חיצונית ממשית של הדובר. הפרדס נתפס כפשוטו והשיר מאיר צד אחר שלו, צד מוכר פחות. זה מה שהשיר מחדש לנו, זה מה שהוא מוסר.
כל זה עולה אם נתפוס את הבי"ת של "מסתבכים לי בראש" (שורה שמן הראוי היה לכותבה בעברית סבירה קצת יותר שתהלום את רובד הלשוני של השיר כולו) כאות היחס "ב". אולם ל"ב" הזו יש גם שימוש אחר: שימוש של "בתוך", כמו במשפט "שמתי את האוכל בסל". במקרה כזה יוצא כי ענפי הדרים מסתבכים בתוך ראשו של הדובר ולא בו מבחוץ. כיוון שלא ידוע לנו על ראש אדם או ראש בכלל שבתוכו ענפי הדרים, הרי סביר כי הענפים הם מטפוריים, עומדים במקום משהו אחר. נראה לי סביר לתפוס את הענפים כמטפורה למחשבות. אלו מסתבכות זו בזו ואופיין קשה, בעל צד שלילי. לא מחשבות מאירות, צלולות, שמחות, אלא מחשבות מחוספסות, מסועפות. מעין סיבוך רגשי ושכלי מענה שלא ניתן להשתלט עליו. כאילו קיבלו המחשבות כוח משלהן והן צומחות כיער, כאיזה סוג של סרטן מנטלי. המחשבות מצמיחות עלים כהים, מחשבות-בנות. "כהים", שקודם קיבל משמעות של ריקבון או של לילה, זוכה כאן למשמעות של מחשבות רעות, זדוניות, או עמומות, פגומות, לא ברורות. בתוך ראשו של הדובר נוצר יער סבוך וחשוך, יער בעל אופי חי, אשר לאור ריבוי הפעלים בשיר נראה כצומח בזמן כתיבת השיר ממש. ענפי המחשבה האלו כורעים תחת פרי רקוב, יהא זה המוח כולו, תהא זו מחשבה אחת גדולה ורקובה, יהא זה המטען המנטלי כולו.
כאן אנו מגיעים לשאלת הצלבת שתי האפשרויות שמעלה אותה בי"ת. מי היא הסבירה יותר? מי "מארגנת את מרב הנתונים בצורה הממצה, המלוכדת והפשוטה ביותר" אם להשתמש בדבריו של פרופ' פרי קשישא? ההיפותזה הראשונה אולי אכן טובה יותר מבחינה זו כי היא ממשית, אולם אז אנו נתקלים בקשיים הנוגעים לאופיו של הטקסט הזה כשיר, כיצירה שבה אדם מספר לנו משהו. מהו הטעם בשיר הזה? האם זה סביר כי הטקסט הזה בסך הכל משתף אותנו בחוויה של הליכה בפרדס בלילה? מדוע מתמקד הדובר בתיאור מפורט כל כך של הענפים ומתעלם ממצבו ומתחושותיו כאדם הכלוא מתוך פרדס חונק? מהי נגיעתו של הדובר לכל התיאור הזה? בעיה אחרת שמעלה התיאור החיצוני הוא סתירה מסוימת בין מה שנמסר לבין הסיטואציה שבה נמצא מוסר המידע. האמנם אדם שעובר בפרדס ושערו מסתבך (כדי כאב מן הסתם וכדי האטת תנועתו) ישים לבו לחספוסם של הענפים, להסתעפותם, לצבעם של העלים, למצבו של הפרי ולקשירת הקשר הסיבתי בין מצב הפרי למצב הענפים?
מאידך, מסירה מפורטת כל כך של מידע על הענפים אופיינית למי שאותם ענפים הם בעצם מחשבות בראשו. הוא מתאר את מחשבותיו באותו דיוק ובאותה צורה אישית של מי שחווה את המחשבות האלו. מבחינת סיטואציית המסירה הרי תיאור מחשבותיו של הדובר הוא אחד מעצמות השלד של השירה ובהחלט "סיבה מספקת" לכתיבת השיר ולפרסומו. אולם אז לפנינו שיר בנאלי המתאר מחשבות בצורה עמומה ולא מדויקת ולמעשה אינו אומר עליהן הרבה. יוצא אם כן, כי חסרונה של אפשרות אחת הוא יתרונה של האחרת ואף לא אחת מהן "מוצדקת" כשיר. אולם גם אם אחת מהן הייתה מושלמת, מדוע להסתפק בה? מדוע לא להעשיר את השיר במרב האפשרויות, כאשר אחת מוסיפה לאחרת?
אם זו תהיה ראייתנו את השיר, וזו לדעתי הדרך שבה יש לראות שירה, נוכל לראות את שתי האפשרויות כמשלימות תמונה אחת. השיר נמסר מתוך מצב תודעה המתקשה להבדיל בין העולם הפנימי לחיצוני. היער הסבוך, פרדס הפרא, הוא בתוך ראשו של הדובר וגם מחוצה לו. הדובר מתקשה הדובר להבחין בין חומרי המציאות לחומרי המחשבה והם מתערבבים אלה באלה. המציאות מספקת את מקור הדימוי - ענפי הדרים - ואת האירוע - ההסתבכות - בעוד המצב המחשבתי הוא שמספק את סיטואציית המסירה ואת הסיבה לה. מצבו הנפשי של הדובר הוא המספק את הפירוט ואת הסיבה לפירוט על טיבם של הענפים, פירוט שאינו אופייני למצב חיצוני של הסתבכות בענפים ואולי בלתי אפשרי מבחינת ידיעת המספר העד את המציאות.
זאת ועוד. השיר כאמור מטשטש את האובייקט שלו - מציאות פנימית או חיצונית - בכך שניתן להבין כאילו הוא מתייחס לשתיהן. במצב כזה לא ברור אמנם לאיזו מציאות מתייחס השיר אבל ברור כי ישנן שתי מציאויות שונות - פנים וחוץ. אולם מצב נוסף אפשרי: מצב שבו שתי המציאויות פועלות במשולב. מצב שבו חלק מן האלמנטים תופסים תפקיד מטפורי וחלק תופסים תפקיד ממשי. כאן ישנן שתי אפשרויות: באחת הענפים הם מטפוריים והפרי הוא ממשי, ובאחרת הפרי הוא מטפורי והענפים הם ממשיים. המצב הראשון אינו סביר אולם המצב השני אפשרי בהחלט. הדובר הרי הולך בפרדס, מסתבך בו, ותנועתו מכופפת את הענפים וגורמת להם לכרוע כפי שעושה הפרי הרקוב בשורה המסיימת של השיר. כמו כן, לאור הבנתנו את המציאות הפנימית שמעלה השיר, מוחו או נפשו של הדובר רקובים אף הם, וכך ניתן, על בסיס מעבר מיטונימי או סינקדוכי, לראות את הדובר כולו כפרי הרקוב מבחינה זו. שתי תכונות אלו מאפשרות בהחלט לתפוס את הדובר כפרי הרקוב עצמו.
נוצר כאן מצב מעניין. כדי להבין את השיר בצורה המלאה והעשירה ביותר, כדי להבין את סיטואציית המסירה ואת מצב הדובר עלינו להבחין במקביל בשתי מציאויות אפשריות שמיוצגות בשיר. הראייה הכפולה הזו מקשה על ההבחנה בין שתי האפשרויות, כמו אותו ציור ישן שבו ניתן לראות גם זקנה וגם צעירה במקביל. אף לא אחת מהן מספקת ואף לא אחת מהן עומדת לעצמה. אולם כאן הראייה הסימולטנית של שתי אפשרויות ("ראייה" גם במובן המילולי כי בהחלט מדובר פה על מצב של צפייה במחזה) מולידה אפשרות שלישית. הקושי להבחין בין שני אובייקטים מיוצגים יוצר אובייקט שלישי שמשלב בתוכו חלקים מהשניים האלה, וכך על הגבול המטושטש שבין פנים לחוץ נוצר עולם נוסף. ההתרחשות שבעולם זה דומה למדי לזו שבעולם החיצוני הראשון: בשניהם מסתבך הדובר בענפים, רק שבראשון הוא מוצג כדובר עצמו ובשני מתחבא מאחורי הכינוי "פרי רקוב". השימוש במטפורה פה, כמו שימושים רבים אחרים במטפורה, "שולח גרורות" למציאות שאותה הוא מייצג ונאחז בה במקומות נוספים, ממפה תכונות נוספות. ברגע שהדובר מקבל את הכינוי "פרי רקוב" הרי הוא שונה מדובר ההולך בפרדס בשל קווי דמיון נוספים - מלבד הכרעת הענפים - בינו לבין הפרי הזה. את הראשון כבר הזכרנו והוא הריקבון. השני הוא הסטטיות: בעוד דובר ההולך בפרדס הוא גוף נע, או לפחות מנסה לנוע ובכך מפגין חיים, הרי פרי רקוב התלוי על ענף הוא סטטי וריקבונו מנבא את סופו. בעוד אדם הלכוד בפרדס רק מעוכב לפרק זמן הרי פרי התלוי על ענף קפוא שם לזמן רב וכשייפול לאדמה יהיה לכוד בה. נוסיף לכך גם את הדמיון בין הדובר כפרי רקוב לשאר פרות הפרדס בניגוד לאדם ביחס לצומח ונקבל מצב שונה לגמרי: דובר המכונה "פרי רקוב" באפשרות האחרונה שונה לגמרי מדובר אנושי בתמונה הראשונה.
יוצא אם כן, כי את החומרים ניתן לארגן לשלוש תמונות שונות של מציאות: ענפי הפרדס המסתבכים בשערו של הדובר, מחשבות המסתבכות כענפים בתוך ראשו וכן לתמונה שבה הדובר המכריע את ענפי העצים אך בעל תכונות שונות. האפשרויות אינן סותרות זו את זו כי אם משלימות. הן יוצרות תמונה מלאה, עשירה, רב ממדית, אשר מהווה "סיבה מספקת" לקיומו של השיר, וחזקה דיה כדי לעמוד לעצמה. עיקר כוחה אינה ב"מה" כי אינה אומרת בדיוק מהן המחשבות או התחושות העולות בדובר בעוברו בפרדס. עיקר כוחה הוא ב"איך", באופני הייצוג של המציאות הממשית או המנטלית. זו מוצגת לעינינו כמראֶה המשתנה תדירות, פושט ולובש צורה. החומרים בשיר מתארגנים במגוון אפשרויות המשקפות את עומקה וחיותה של הסיטואציה בעיני הדובר. מהי הסיטואציה השלמה? מהי החוויה שהביאה את הדובר לייצג כך את המציאות החיצונית ואת מחשבותיו? זאת ניתן רק לנחש.
אור רוגובין
|
