ברשימה הקודמת תיארתי בפירוט מקרה מבחן אחד של העניין, את שירה של רחל, והזכרתי שניים: את שירתו של אלתרמן במפורש ואת שירתו של זך במשתמע. את שירה של רחל הבאתי כדוגמה למקרה "מאוזן", מקרה שבו האלמנטים שבונים את הריתמוס בונים היטב גם את התוכן מבלי לחרוג ממנו ומבלי למשוך תשומת לב. את ביקורתו של זך על אלתרמן הבאתי כדוגמה לשיר שבו האיזון מופר לכיוון הריתמוס. שיר של זך לא הבאתי אולם מביקורתו על אלתרמן ומשירתו נראה כי הוא נוטה יותר לכיוון המימטי תוך הקניית חשיבות מעטה יותר (בהשוואה למימזיס) לריתמוס, אם כי חלקם שקולים היטב ובחלקם שולט ריתמוס חופשי. אולם ה"חלקם" וה"חופשי" הם אלו שמטים אותו לכיוון המנוגד לזה של אלתרמן.
טענותיו של זך נגד הפרתו של אלתרמן את האיזון לכיוון הריתמי הופרכו כמה וכמה פעמים, אולם גם אם יש בהן מן האמת, הרי שאין צל של ספק כי אלתרמן כתב שירה ואף שירה גדולה. בכך, דומני, אפילו זך לא יטיל ספק. מכאן שמידה מסוימת של חוסר איזון אולי פוגמת באיכות השיר אולם לא מפקיעה אותו מהגדרתו כשיר. הפזמון, לעומת זאת, מכיל מידה כזו של חוסר איזון עד כי אין הוא יכול להיקרא שיר. החריגות של אלמנטים בו, מילה, ביטוי או צליל, מן הרצף המימטי והסמנטי של הטקסט ואף של המשפט הם כה בולטות, כה גלויות לעין, עד שהטקסט מאבד כל ערך מימטי שיכול להיות לו. לא חסרות דוגמאות לפזמונים כאלו, ודי להדליק את הרדיו בכל שעה משעות היממה כדי לשמוע אותן. מאידך, טקסטים כאלו מלווים במוזיקה, אשר מסתירה ומטשטשת את העיוותים התוכניים, הלקסיקליים והתחביריים של הטקסט ומאפשרת למאזין את המשך ההאזנה חרף התקוממותם העזה של כל מנגנוניו הלשוניים. כך ניתן להתעלם מחריזה המסלפת את המשפט, ממילים מעוותות, ממשפטים שהקשר שלהם לטקסט כולו הוא מינימלי, מטקסט חסר היגיון בסיסי או כל היגיון כלל ומחזרה אין סופית על קטעים.

אם לומר את הדברים שוב ובקיצור, אז הרי הפזמון מכיל הפרה חמורה ובולטת של האיזון בין התפקיד המימטי לבין זה המוטיבציוני לטובת האחרון, בעיקר הפרה של סמנטיקה ותחביר לטובת ריתמוס. זאת בעוד השיר מציג איזון בין שני התפקידים או הפרה מעטה לכל אחד מן הכיוונים. נשאלת כמובן השאלה מהי "הפרה מעטה", עד כמה מותר לחרוג מן התחביר או מן הסמנטיקה מבלי לחרוג מכתיבת שירה לטובת מעבר לכתיבת פזמונים. ניתן גם לשאול את השאלה ההפוכה: עד כמה מותר לפנות לכיוון המימטי על חשבון הריתמוס. הפרה כזו היא שמעלה את השאלה המודרניסטית אם שירים שאינם ריתמיים הם אכן שירים. איני יכול, ואיני חושב שניתן, לקבוע מדדים מדויקים לשאלות אלו. זהו עניין של טעם אישי ושל קונבנציות של תקופה. מה שכן ניתן לעשות, כפי שעושים במקרים רבים וכפי שאני מנסה לעשות פה, הוא להציב גבולות, לקבוע תחומים ולנסח את העיקרון התאורטי שעומד מאחורי הדברים.

כדי לעמוד במשימה זו אני נדרש למונח יעיל נוסף מבית מדרשו הגדוש של הפורמליזם הרוסי והוא ה"דומיננטה". הדומיננטה היא התכונה השלטת בטקסט. המערכת אין כוונתה קיום בו-זמני של רכיבים על בסיס של דמיון: היא מניחה עליונות של קבוצה אחת של אלמנטים וכתוצאה מכך את ההתפרקות או ההגדרה מחדש של אלמנטים אחרים לפי עליונות זו. קבוצה עליונה זו היא הדומיננטה (Erlich, Russian Formalism, 1965, p.199). נוכל לומר, שחרף הדמיון הריתמי בין השיר לבין הפזמון, הרי שההבדל ביניהם ניכר במידת הדומיננטיות של הריתמוס הזה בשיר. בעוד בפזמון הריתמוס הוא הדומיננטי והוא הקובע את קיומם ואת מגבלות עיצובם של האלמנטים, בכללם אלו המימטיים, הרי שבשיר אין הריתמוס דומיננטי אלא שווה ערך או כפוף למימזיס. זו הסיבה שהפזמונים מאופיינים בחריגות חוזרות, תחביריות, לקסיקליות או תוכניות מן המישור המימטי: הוא פשוט לא זה הדומיננטי. הוא כפוף לריתמוס ונקבע על ידו. מאידך, תפקידם המימטי או המוטיבציוני של האלמנטים בשיר זוכים למידה כזו של איזון, עד כי ההשפעות שלהן הן לא רק הדדיות, אלא גם קשות מאוד לזיהוי. האיזון יוצר התכה, וההתכה יוצרת אורגניות. השיר בצורתו הסופי נראה כמקשה אחת מהודקת.

המשך בעמוד הבא |