ברשימה קודמת ניסיתי לתאר בקיצור את אחת השאלות היסודיות בחקר הטקסט הספרותי: שאלת תפקידו, מעמדו ומגבלות עיצובו של האלמנט הבודד ביצירה. ראינו כי כל אחד מן האלמנטים - קו אופי של דמות, חרוז או מילה במשפט - יכול לקיים יותר מתפקיד אחד, ולמעשה זוהי הדרך שבה הוא מותך לתוך השלם. ריבוי התפקידים הזה הוא מה שהופך כל אחד מן האלמנטים לרכיב "טבעי" של המציאות המיוצגת ומוחק ממנו את זהותו הבדויה והמלאכותית. עוד טענתי כי כאשר מדובר בשירה, הפונקציה המימטית של האלמנטים, חיקוי העולם, באה לידי ביטוי בממד הסמנטי של הטקסט, במישור ה"תוכן" שלו, ואילו הפונקציה המוטיבציונית, תפקידם הנוסף של האלמנטים שלא נועד לחקות עולם אלא להניע אותו או ליצור קישורים ואפקטים על הקורא, באה לידי ביטוי בעיקר בממד הריתמי. טענתי גם כי אותה גישה אל הטקסט אשר עושה הפרדה בין תוכן לבין צורה, שוגה כי היא מתעלמת מן האפשרות שלאלמנט תוכני או צורני יהיו תפקידים נוספים. כאשר הפרדה כזו נעשית בידי החוקר, בעיקר אם היא משמשת מתודה מחקרית, זוהי טעות, אולם כאשר היא נעשית בידי היוצר, כלומר כאשר זה אינו טווה את האלמנט לתוך ה"סבך החי" של יצירתו, אלא מקנה לו תפקיד אחד בלבד, במיוחד כזה שקל לזהותו, יכולה תכונה זו של הטקסט לשמש אותנו כקוראים וכחוקרים. ברשימה זו אנסה להראות כיצד ניתן לעשות זאת: כיצד ניתן להשתמש בהבחנה בין תפקידיהם השונים של האלמנטים בתוך היצירה כאמצעי להבחנה בין סוגים שונים של טקסטים הנמצאים תחת כותרת הגג "שיר".

בשפת העם מקובל לקרוא כמעט לכל דבר בעל שורות קצוצות וריתמוס ראוי בשם "שיר". דין זהה חל על טקסט של ביאליק ועל הטקסטים המועברים מעל גלי האתר; אותו דין לטקסט אלתרמני ולטקסט המושר על בימות בהופעות רוק סוערות. למעשה קיימת, ואף ידועה למדי אם כי על פי רוב לא מיושמת, הגדרה שונה לכל אחד מסוגי הטקסטים. ישנו "שיר" וישנו "פזמון". השיר הוא היישום הנקודתי של אמנות השירה בעוד פזמון הוא מה שאנו שומעים בדרך כלל ברדיו לשם הנאה. אין כוונתי להיותו של הטקסט מולחן או מושר. ישנם שירים מולחנים וישנם, מן הסתם, פזמונים שלא זכו ללחן. הלחן הוא דבר חיצוני לטקסט עצמו ואין לו שום נגיעה לסיווגו. כוונתי היא לטקסט הכתוב בלבד. מהו ההבדל בין השניים? האם קיים בכלל הבדל מהותי הניתן להגדרה בין שני סוגי הטקסטים?

הדמיון ברור: גם השיר וגם הפזמון הם בעלי מאפיינים ריתמיים מובהקים. הריתמוס, דפוס החוזר בזמן ויוצר תחושה של קצב ושל המשכיות, הוא מה שמבדיל את השיר מן הפרוזה. הוא יכול להיבנות מחריזה, ממילים ומצלילים חוזרים, מסכמה משקלית או מתבניות תחביריות. אמצעים אלו, הקיימים בחלקם המכריע של השירים במידה זו אחרת של מרכזיות, קיימים גם בפזמונים. אלו נעזרים כמובן גם בלחן ולמעשה נוצרים בדרך כלל בהתאם ללחן הזה, אולם כדי שהמוסיקה תתאים לטקסט, היא חייבת "להתלבש" על בסיסים מוכנים בטקסט עצמו ש"יקלטו" אותה. המוסיקה מבליטה את מאפייניו הריתמיים של הטקסט עצמו, מעשירה אותם ומוסיפה עליהם, אולם אינה יכולה ליצור יש מאין. אורך השורות, מספר ההברות בהן, הסכמה המשקלית (חופשיה ככל שתהא), המבנה התחבירי וודאי החריזה - קיימים כבר בטקסט עצמו ומעניקים לו ריתמוס משלו. במקרים שהטקסט, ויהא זה של זך או של אתניקס, חסר מאפיינים כאלה, מלאכת התאמת הלחן קשה יותר ולעתים התוצאה עגומה. אפשרות אחרת היא שהריתמוס של הטקסט הוא כל כך חזק ועצמאי עד כי התאמת לחן חיצוני היא מלאכה קשה או בלתי אפשרית. התעקשות על כך תיצור גם כן תוצאה עגומה.
המוטיבציה הריתמית היא הדומה בין שני הסוגים, ואילו ההבדל ביניהם ניכר בתפקידם המימטי של האלמנטים הבונים את הריתמוס בטקסט. בעוד שבשיר האלמנטים הריתמיים ממלאים גם תפקיד מימטי חשוב, הרי שבפזמון תפקידם המימטי הוא קטן הרבה יותר. השאלה היא שאלה של איזון: האם האלמנט הבונה את הריתמוס "מאוזן", כלומר ממלא גם את תפקידו המימטי כהלכה? האין הוא מתבלט מעל לרצף התוכני או אף הסמנטי בניסיון, נואש לעתים, לשמור על חריזה או על קצב?

המשך בעמוד הבא |