ענייננו מוביל אותי אל הפואמה הרב-קולית הגדולה של המודרניזם - "ארץ השממה". בשנת 1922 ביקש ת.ס. אליוט לבטא את זעקות השבר שלאחר מלחמת העולם הראשונה, ואת בדידות האדם בתקופה שהראתה את האדם המודרני בכיעורו, וכתב את שירתו הגדולה הזו. בסגנון שטרם נראה כמותו, תצריף אדיר של ציטוטים משירת העולם המערבי והמזרחי, מתפילות ומחיי היום יום, מתואר הריק הגדול אליו הגיעה האנושות לפי אליוט.
החידוש הגדול ביותר, המודרני בהוויתו, היה דווקא בשילוב החוֹל (שיחות בין מכרים, דיאלוגים בין אשה וגבר, קריאות הפאבים האנגלים) אל המסגרת השירית; ערב רב של קולות אמיתיים אשר עלו מנקודות שונות בטקסט, כמו הסיטו את נקודת המבט מדרך-המלך של הדובר-היחיד אל פלורליזם מודרני, קולות שהביאו את הוויית ההמון הבודד בכרך הגדול אל תוך השירה. בעידן שבור, גם השירה שבחר אליוט להציג נבנתה רסיסים רסיסים שנצרפו לקולאז' עצום:¹⁰ These Fragments I have shored against my ruins.

למרות סגנון-העל החדש שיצר אליוט, ולמרות שאפשרויותיו האדירות טרם החלו להדלדל, לא אומצה אותה רב-קוליות על ידי השירה. להיפך; קול הדובר-המהרהר, העוסק בעצמו או בסביבתו מנקודת מבטו שלו, חוזר לשלוט בפואטיקה שלאחר המודרניזם, אם גם בסגנונות שונים. בין אם מדובר בדובר-המורד של סילביה פלאת', בדובר-העממי של בוקובסקי, בדובר-המפוכח-האירוני של מילוש או שימבורסקה או בשירה השבורה של אולסן או של צלאן¹¹ - הדובר הוא אחד, הוא נקודת מבטו שלו, כמו מתוך ויתור פוסט-מודרני על נסיון לתאור כוללני.