בעקבות קריאה ב'גט' שאל נסים קלדרון "מיהו הדובר שיכול לדבר היום בשיר שצומח מהמציאות של ישראל?".⁸ חשוב לחזור אל שאלה זו כעת, לבחון את התשובות שמספק בורשטיין; כלומר, האם חלו תמורות בתקופה קצרה זו בַּדּוֹבר שבשיריו או במהותו.
למעשה, לרוב אין המדובר בדובר אחד. בורשטיין דומה שמשכיל להפנים את פניה הכאוטיות של המציאות בישראל, ובמעין תשובה לשאלה קריטית ואקטואלית שהעלה קלדרון, מוותר באופן הדרגתי על הקול האחד, על הדובר הבודד, בשיריו; ויתור לטובת רב-קוֹליות. אותו מאפיין המזוהה כל כך עם הפרוזה (ר' בחטין⁹), נבחר דווקא כדרך הבעה שירית. אין מדובר בדוברים שונים או נפרדים כבאפוסים הקלאסיים או בפואמות הרומנטיות (של גתה או פושקין), שם מוגדר הדובר תכנית וסגנונית, ומופרד צורנית מקודמיו באופן המזכיר, במידה מסוימת, מחזה; אף אין מדובר בקולות שונים המובאים כרצף של ציטוטים גלויים או נסתרים בטקסט.

הקולות השונים שבורשטיין מביא בשיריו לעולם יתערבלו. הדיסוננסים ביניהם מהווים את גוף השיר. מדובר בתהליך הדרגתי, כפי שנראה ב'סוף', ב'פירות' וב'גיהנום', בהם יש ערבול בין קולות שונים העולים במהלך הטקסט מסביבת השיר [בין אם אלו הדובר, עורך הדין, השופט והטבוע (שבהמשך מתגלגל מתוך חוטב העצים), המנהלים מחול לשוני מרהיב ב'פירות'; או אורי-צבי, הזקן והדובר ב'גיהנום', אשר הולכים במסעם, נפרדים ונפגשים]; אך קיים עדיין דובר-מרכזי בטקסטים הללו, דובר שנקודת מבטו מוליכה את הקורא בתוך השיר.
תמורה גדולה מופיעה ב'גט', פואמה שלאורכה מתקיים מאבק בין דובר מרכזי, המייצג את בורשטיין-הנער, ובין מספר קולות מִשניים הסובבים אותו ומתערבלים בקולו - קולות הנערים בבית הספר, קולות סגן המנהל, קולות ספרי הקודש ועוד. הדובר ה'מרכזי' - אף הוא ניחן במספר קולות: הוא העֵד, המדווח הן בלשון חול ("אפילו, הא, אפילו הצורפתי הגוי ימח שמו"), הן בלשון קודש ("משא דרור בן אורי-צבי איש ירושלים אני ראיתי את משחתות הרכב בואכה רמאללה בשובי חזק מן הסמינר ותפעם בי רוח ואִנַבֵּא על המדריך ועל כבודו") וברבדי-שפה נוספים שבין הגבוה לנמוך; הוא "רושמי הפרוטוקולים", והוא השופט ("אנו נקשיב ונשתוק ונאמר את שנכריע. אנו נביט בעיניו בדברוֹ").
המאבק ב'גט' בין הקולות הללו מהווה מקבילה לתוכן השיר - למאבקים הפנימיים בנפשו של בורשטיין-הנער (הדובר המרכזי בשיר) ולמאבקים הציבוריים אותם מתאר - ומלווה בהמחשה כמעט דידקטית (ומי יגיד - אף ארספואטית), כאשר הפואמה נפתחת במלים "יסופרו / תולדותי מפי / דובר החושש לעורו", ולקראת סיומה מכריז המשורר כמעט בגאון: "הנה מסיר / אני את הדובר". המאבקים הללו הכריעו את העמדה האחת.

ערבול זה מגיע לשיאו ב'העיר', שם הדוברים השונים מהולים בתוך הטקסט ההמשכי, ופורצים ממנו בנקודות שונות ללא שבירה צורנית בעת מעבר ביניהם, ושם נעדר אותו דובר מרכזי ומוליך (לקראת סיום הפואמה מופיע אמנם קול דובר, מעין נציג של המשורר בשיר, אך אין הוא מוליך את הטקסט או מהווה ציר מרכזי בו). אם ב'גט' הובל הקורא לקראת האלימות, 'העיר' נפתחת בה, כאשר בשורה הראשונה מופיעה העיר לצד מכונית שרופה, ומייד מתחיל מרדף, המוביל אל סדרת התרחשויות העטות על הקורא במהירות מסחררת. ארחיב בהמשך אודות הטקסט הזה והדוברים בו.

המשך בעמוד הבא |