הפואמה 'הַעיר' עוררה בי מחדש את ההתפעלות מסגנונו המרשים של מחברה, דרור בורשטיין, הכותב שירה גדולה, מסעירה ורלוונטית מאין כמוה (ולא רק במובן פוליטי). על אף שבכותבי שירתו אני מתייחס אל חמישה טקסטים שיריים בלבד^1-4 ישנם שני טעמים המשכנעים אותי לעשות כן: ראשית, זהו קולו הייחודי וסגנונו המגובש המאפשרים לדון בשיריו כמכלול, ושנית - ברצוני להקדים את הדיון בשירתו לדיון צפוי בפרוזה פרי עטו.⁵

כְּשֶׁרָכַנְתִי לְהֵיטִיב לִרְאוֹת כְּבָר הָיָה הַטָּבוּעַ מְקֻפָּל לִשְׁנֵי חֲצָאָיו וּמַיִם זָלְגוּ מֵאָזְנָיו אֶל הַחוֹל הַמִּתְקַדֵם וְנָסוֹג אֶל הַיָּם. עַתָּה אָנוּ מַבִּיטִים. לִכְאוֹרָה בֻּצְּעָה בּוֹ עֲבֵרָה, אוֹמֵר פִּתְאוֹם עוֹרֵךְ-דִּין אֶחָד. הוּא אוֹחֵז בִּנְעָלָיו גָּבוֹהַּ מֵעַל לַחוֹלוֹת. מַה לּוֹ עַל שְׂפַת הַיָּם בִּשְׁעַת לַיְלָה מְאֻחֶרֶת? סִימָנֵי הַנְּתִיחָה יוֹכִיחוּ. עַתָּה יֵשׁ לְהַזְעִיק שׁוֹפֵט. שׁוֹפֵט-חוֹקֵר אֶל הַטָּבוּעַ.

(מתוך פירות)

בורשטין אינו כותב שירים קצרים, סונטות, מרובעים. הוא אינו עוסק בחריזה. שיריו שראו אור עד היום היו ארוכים ודחוסים, על פי רוב פואמות או חלקים מהן; שירים הפורשׂים שורה של ארועים והתרחשויות, מעלים שלל תמונות ומנגינות, ותוך הִשענות על טקסטים אחרים, ישנים ואף קאנוניים, אורגים מקצבים חדשים וקולות מרשימים אל השירה העברית.

ואמנם, זהו המאפיין הבולט ביותר המתגלה בקריאת הטקסטים של בורשטיין: רוחב היריעה - החורג מנורמת הכתיבה המינימאליסטית הרווחת בשפה העברית. חריגה זו אל הלא-אופנתי היא המשב המרענן הראשון העולה מתוך שורותיו. דרך ההִתחקות אחר מקורותיה של "כתיבה חריגה" זו אני מקווה לומר מספר מלים אודות חשיבותהּ.

מקורות רבים עולים מן השירים הללו: בשיריו נשען בורשטיין על טקסטים עִבריים (מן הגמרא דרך ברנר ועד אבות ישורון) ומצטט מהם; אך היוצר העברי העולה בתדירות הגבוהה ביותר הוא אורי צבי גרינברג, חסיד המקסימליזם והחריזה הלבנה, עִמו מתכתב בורשטיין רבות לאורך שירתו.⁶ התכתבות זו עמוסה ברגשות טעונים ובשאלות אידיאולוגיות, וצרופים בה אִזכורי המשכיות הדרך (הברורה שבהן היא פנייתו של אורי-צבי ב'גיהנום': "לְעוֹלָם אַל תַּרְפֶּה מִמַּקְּלִי, לְעוֹלָם"), שיכולים להעיד על בחירתו ברוחב היריעה, כמו נשען על עקרונות הכתיבה העברית אליבא דאצ"ג.⁷

המשך בעמוד הבא |