בחודש האחרון ראה אור גליונו העשירי של כתב העת 'עמדה' (בעריכת רן יגיל ועמוס אדלהייט) ובפתחו הצהרה בלתי שגרתית (לסוגה זו של כתבי עת) הטוענת, בכללהּ, שעולם הספרות עבר שינוי בלתי מבורך, שאמצעי ההפצה (עורכים, מוציאים לאור וכיו"ב) הוסטו אל עבר מרכז הזירה הספרותית, בעוד שהיוצרים (סופרים, משוררים, אנשי הגות) נדחקו אל שוליה; חמור מכך, טוענים אנשי 'עמדה' - הדיון הספרותי שהתקיים - נעלם ואיננו; הדיון הספרותי הפך (לדידם) לגבב של המלצות מערכתיות כאשר השיקול שעומד בבסיס 'דיון ספרותי' זה איננו "ערכו הסגולי הממשי" של הטקסט, כניסוחם, אלא פופוליזם מוּטה.
באופן אישי, ובטוחני שרבים מאנשי דָּג-אֲנוֹנִימִי? יצטרפו לרושם כללי זה, אני רואה את דברים אלו, המובאים בפתחו של קיץ חם כלכך - בטחונית, לאומית ותרבותית - כשמץ של אמת נכוחה בבליל הרעש הסובב אותנו דרך עשרים וארבע מהדורות חדשותיות ליום. פתיחה זו מסמנת גליון חשוב בתרבות ובספרות הישראלית; יש בה מן הנגיעה בתרבות דרך האסתטיקה באופן מודע, בוגר ומגובש.

עיון קל בגליון 'עמדה' 10 הובילני אל הרשימה הסוגרת את הגליון, מאת אדלהייט, רשימת ביקורת-נגד המופנת כלפי מערכת 'ריתמוס' של הקיבוץ המאוחד, וכלפי משורריה האחרונים: דורי מנור, רמי סערי ושרון אס.
באופן לא בלתי מסוייג, דוהר אדלהייט דרך שלושת הקבצים של הנ"ל (מנור, סערי, אס) ושולה ופולה רגעים של חוסר מוכנות שירית, של בוסריות ושל מלאכותיות לצד רגעי שטות והבל מוחלטים שרק אלוהי הריתמוס יודע כיצד נדפסו תחת הכותר 'שירה'. גם אם אינני מסכים לכלל דבריו, הרי יש בביקורתו מן האמת המרה, שראויה להאמר ולהדפס. מכאן קצרה דרכו להרהר אודות הקו המנחה של מערכת 'ריתמוס', האם הוא דורימנורי חרוּז ושנינה? האם הוא שפה מתה סגנון סערי? האם הוא שפתה של אס? אדלהייט תוהה, נותר רק לתהות עמו ולא לצפות לשינוי מהותי בזמן הקרוב.

אגב עלעול נוסף, אדוק יותר, בגליון 'עמדה', קראתי את צמד שיריו של מקסים גילן; במהירות הבזק על שיריו: הללו גרועים. שיר ראשון - מחווה לרודיארד קיפלינג: נסיון לכתיבת שירה פוליטית שקולה וחרוזה בסגנון קיפלינג ותוצאה מבישה (חסרתקדים) הנופלת בין צלפי הרשע הפטתיים של אהרון שבתאי ובין שורות הבגטים מעלי העובש של דורי מנור; שיר שני - נסיון פרודי נגד הדורימנוריה האחרונה? אולי. אך הנסיון הבלתי מוצלח מגלה יותר מגישתו ההומופובית והמכוערת (פשוט כך) של מחברהּ (או של הדובר בה, לפחות), אך אין עדות ולו רגעית על כשרונותיו הפרודיים.

במבוא קצר לרשימתו הביקורתית הנ"ל, מביא אדלהייט חדשות טריות מעולם הספרות: אצל מערכת 'ריתמוס', מדווח אדלהייט, "נדחה כתב היד של ספרו החדש של מקסים גילן". הנימה הכללית היוצאת אל הקורא היא נימה נקמנית ומתנקמת. התהיה אינה יכולה שלא לבצבץ - האם זוהי המוטיבציה הסודית העומדת לאדלהייט בכתיבת ביקורתו נגד סדרת 'ריתמוס'? האם כעס ותסכול בשמו של גילן הדחוי הם הם שהניעוהו לרשום זאת?
עלתה במוחי הסצנה הבאה: היה והוציא הדחוי גילן את קובץ שיריו הגנוז בסדרת 'ריתמוס', יהיה אפוא מן הראוי לשסות בו את ביקורתו הדוהרת, השולה והפולה של אדלהייט, ולו על מנת לרסק.

.ת.ל

המדור אפוא; נועד לתת מקום להערות בענייני דיומא ומענה חפשי לעניינים שוטפים, פתוח לכותבים, כל עוד הנדון הוא שירה, והמלה אפוא מופיעה בטקסט (במידה שלא תופיע, תוסף על ידי המערכת).

למרות צביונו המרשים של מדור זה דומה שקוראיו (האם יש כאלו?) נרדמים מדי חודש ואינם מספיקים לכתוב רשמים ורצנזיות ברוח ה'אפוא;' הבלתי-מרוסנת. לפיכך, רואה מערכת אפוא; לנכון לנקוט אמצעי ענישה ישנים ומכניים. המשך פרגמטי יבוא.