בהתחלת דברי הברכה שלי רציתי להעלות כאן את האימרה "טכסט הוא טכסט הוא טכסט", על משקל האימרה הידועה של הקבוצה המודרניסטית האנגלוסאכסונית-פריזאית שבין ג'ויס להמינגווי ברגע הראשון של המאה העשרים, אימרה שבאה לידי גיבוש בדבריה של גרטרוד שטיין: "ורד הוא ורד הוא ורד". מה היא, אם כן, הכוונה באימרה "טכסט הוא טכסט הוא טכסט", שאני מציג עתה לפניכם הכותבים טכסטים והמתעניינים בטכסטים, בייצוגם האלקטרוני ובייצוגם הגוטנברגי? אם כן, באימרה הזאת הכוונה קודם כל לעצמאותו הרבה של טכסט ולתכונות האובייקטיביות שלו בתור אובייקט-דינמי בשדה התובנות והחוויות, או אם תרצו: בשדה הלשון; אירוע ואובייקט-דינמי שאיננו תלוי יותר מרגע מסוים בכוונת הכותב; אך גם איננו תלוי מצד כוחו וחולשותיו ברשת גיבוי של יחסי ציבור: עורכי כתבי-עת, מבקרים, תיאוריה וביקורת.
לפיכך, עלינו לפסול כֶּשֶׁל התכוונוּתי זה של חקירת כוונות המחבר כהליך מרכזי ביחס ליצירה; עלינו לשלול גם מה שאני מכנה "כֶּשֶׁל כוחני" של הסתמכות בלתי-פוסקת על תימרונים כוחניים של רשתות תיווך ושיווק. אינני מזלזל - ואני אולי האחרון שיזלזל - בתפקיד קבוצה, ביטאון ועורך. הקבוצה, הביטאון והעורך יכולים להיות קטליזטור חשוב של התרבות וגם מוצב שמגן על ערכי-תרבות מסוימים. אבל חסידי הדקונסטרוקציה והרלטיביזם, חסידי היחסיות הכוחנית, הנתונים בין דמדומי הרלטיביזם הכוחני של ניטשה עצמו לבין פסבדו-שמאל אנטי-אובייקטיביסטי נוסח פוקו, הופכים את קלף הטכסט באופן לא-נכון: הטכסט, שממילא נראֶה בעיניהם כחסַר פשר מִשֶׁל עצמו, נוטל לדידם את כל חיותו מרֶשֶׁת-גיבוי תיאורטית וכוחנית, ורק תפקידו הכוחני נותר אובייקטיבי; במקום שישָקלו, למשל, באופן אובייקטיבי, מקוריותו וחידושו בשדה התכנים והצורות וכל מה שמצוי בתווך במפת המשמעויות והתובנות. (אגב, ברצוני להעיר כאן בסוגריים הערה על שימושי במלים כמו "לדידם", "תווך" או "תכנים וצורות". במצב היפר-מודרני ופוסטמודרני קיצוני למדי, רב הפיתוי לאדם כמוני לדבר מדי פעם בכוונה בנוסח קצת ארכאי, בתור מחווה לביקורת העברית לדורותיה ומתוך מגמה סמאנטית מכוונת לדבר קצת בנוסח פרישמן וברנר. אז תסלחו לי אולי על פניה ונטייה ארכאית קלה פה ושם).

על כל פנים, אם נשוב לאובייקטיביות וליחסיות של טכסטים: הטכסט איננו כמו חלקיק קוואנטי, שלפי תיאוריות רווחות אין לו מיקום ומומנט-קיום מוגדרים מחוץ לרשת התצפית. הטכסט קיים על סגולותיו מרגע הופעתו. כך, למשל, החשיבות, הרעננות והעומק של שירי יונה וולך הצעירה היו בוודאי זקוקים לגיבוי כתב-עת וביקורת - ובאמת שמחתי להעניק לה גיבוי כזה בעת פירסום שיריה הראשונים ולאחר מכן, ע"י פרסום ב'עכשיו' (בכתב העת, ועל ידי הוצאה לאור של ספרה הראשון, 'דברים'), ובמאמרי ביקורת. אבל ערכם האובייקטיבי של הטכסטים של יונה, שהייתה אז עדיין בלתי-ידועה לקהל הרחב, היה קיים מרגע שהעלתה אותם על נייר, או מרגע שהייתה מפזמת לעצמה את המילים או מעלה אותם על מחשב (אילו היה אז מחשב).

       המשך בעמוד הבא |