המילים בסופי שורות ממלאות שלושה תפקידים "ראשוניים": מילה במשפט, חריזה בסוף שורה ושמירת הסכמה המשקלית. התפקיד הראשון נתפס באופן אוטומטי כמימזיס, חיקוי עולם. שני האחרים נתפסים כמוטיבציה, יצירת אפקט ריתמי ואסתטי וכן מימוש קונבציות שיריות של התקופה. כפי שראינו, לכל אחת מן המילים החורזות יש תפקיד נוסף: קיום יחסי משמעות עם המילה החורזת. יחסים אלו, אשר בונים את המסר של הדוברת, ולכן שייכים לתחום המימזיס, נחשפים לעין רק באמצעות החריזה, השייכת לתחום המוטיבציה הריתמית. התפקיד הנוסף של המילים בסופי השורות משמש להמחשתו של המסר השירי במישור הקורא-טקסט וכן פועל להשגתה של אחדות גבוהה יותר במישור העולם עצמו. המילים אינן רק מקיימות יחסי מסמן-מסומן עם העולם המיוצג, אלא גם מקיימות אינטראקציה ביניהן באופן שממחיש את העולם הזה, בעיקר לאור העובדה שהשיר נכתב בגוף ראשון ומתאר חוויה של הדוברת עצמה. לא ניתן לדעת איזה מן התפקידים קדם לרעהו, ואף קשה לקבוע איזה מן התפקידים הוא הדומיננטי. כפל התפקידים של המילים החורזות בשיר מתיך אותן בצורה מלאה לתוך השלם האסתטי עד כי לא ניתן לדעת את מקורן: מימזיס או מוטיבציה.

הייתי אומר כי בשיר זה של רחל השימוש באלמנטים כממלאי תפקיד כפול נעשה היטב. רק במבט נוסף, רק בחיפוש אחר קשרי משמעות בין המילים החרוזות אנו מגלים קשרים כאלה ואת משמעותם. במישור המימטי ממלאות כל אחת מן המילים בסופי השורות את תפקידן בצורה הנראית טבעית לחלוטין, ללא כל חריגה תחבירית, משקלית, סגנונית או אחרת ממסלולה. השימוש במילים אלו להעצמת המסר השירי אינו סותר את תפקידן הראשוני: העברת המסר הזה.

היכולת "להתיך" את האלמנטים השונים בשיר לתוך שלם אחד, לצרף אותם בצורה מונוליטית עד כי לא ניתן לדעת איזו פונקציה הם נועדו למלא, היא אחד המבחנים הקשים שעל היוצר ועל היצירה לעמוד בהם. התכה זו היא המקנה לשיר את אופיו האורגני והיא המטשטשת את העובדה שמדובר למעשה באקט לשוני בדוי ומלאכותי. "מבחן ההתכה" הזה הוא העומד בעצם במרכז ביקורתו של זך על אלתרמן. במסתו הברוטלית ורווית השטנה "זמן וריתמוס" טוען זך כי אלתרמן טועה בשתי דרכים:
I. הוא אינו "מסווה" כהלכה את התפקיד הנוסף של האלמנטים בשיר. התוצאה היא מילים המשרתות היטב את החרוז או את המשקל, אולם אינן משתלבות יפה בתוכן המשפט.
II. אלתרמן נאמן יותר, מתוך בחירה, למוטיבציה הריתמית או החושית ופחות למימזיס של חווית היוצר או של העולם המתואר. בחירה זו, לפי זך, היא שגויה.

כך למשל לגבי השיר "ירח" מדגים זך את הסעיף הראשון בהראותו כי חלק מן המילים בשיר חורגות מן המטען הסמנטי של המשפט, אולם מתאימות היטב לסכמה המשקלית. את הסעיף השני מדגים זך בטענו כי הריתמוס של "ירח" הוא מכני ובכך מנוגד לתוכן השיר ולמסר שלו. טענותיו של זך הן בעייתיות. יש הטוענים כי זך לא מימש נכון את הריתמוס השירי ולכן בלטו לנגד עיניו אותן מילים "סוררות", אשר לכאורה מתאימות לסכמה המשקלית וחורגות מן המשפט. אולם טענת נגד אחרת היא המעניינת אותנו פה. יש הטוענים כי טעותו של זך היא ששפט את אלתרמן לפי קני מידה לא מתאימים. הוא שפט את שיריו של אלתרמן על פי האופן שהוא כותב את שיריו שלו, שירים המשתייכים ל"פואטיקת החוויה", שירים המנסים לייצג בצורה הנאמנה ביותר את חווית היוצר או את החוויה של העולם המיוצג. זוהי פואטיקה בעלת מאפיינים רומנטיים בעוד שאחד מקווי האפיון הבולטים בשירתו של אלתרמן הוא אופייה הניאו-קלאסי, שבו מתבלטת "מלאכת השיר" העשוי בקפידה. אחד ממקורות הויכוח הזה, אם כן, הוא הטעם השונה ביחסי מימזיס ומוטיבציה. בעוד זך מעניק לראשון משקל רב יותר מאשר לשני, הרי שאלתרמן רואה את הדברים אחרת.

       המשך בעמוד הבא |