זה דג
דָּג-אֲנוֹנִימִי? (/( כְּתַב-עֵת מְקֻוָּן לְשִירָה עִבְרִית, גִּלָּיוֹן מִסְ. 18 )/) אָבִיב בּ', 2002
מערכת: תומר ליכטש, אלעד יעקבי ודנה גולדברג
?כּיצד לשלוח ?ארכיון הדג
3|5 מימֵזיס ומוטיבציה | אור רוגובין

יתכן כי כאן מקורה של ההבחנה בין תוכן לצורה. הבחנה לא ככלי עבודה כפי שנעשה פה, אלא כאמצעי ל"סינון" איכויות וחשיבויות בשיר. האלמנטים הצורניים נתפסים קודם כממלאי פונקציה שאינה מימטית: הנעת הריתמוס השירי או כל תפקיד אסתטי אחר, ולכן יש להפרידם מן התוכן החשוב יותר. תפיסה זו, נוסף על כך שהיא נשענת על גישה צרה הרואה ביצירת הספרות "חיקוי עולם" בלבד ולא גם "אמנות לשם אמנות", לא לוקחת בחשבון כי האלמנטים יכולים בקלות למלא תפקיד כפול ולמעשה עושים זאת לעיתים קרובות. הריתמוס אינו רק אלמנט אסתטי מנותק מן העולם השירי וכך גם לא הלשון הפיגורטיבית של הדובר. אלו הם תכונות של השיר הממלאות תפקיד חשוב בעיצוב העולם המיוצג, ביצירת אפקט על הקורא וביצירתה של משמעות. "התפקיד הנוסף" של האלמנטים בשיר הוא ההופך אותו לשלם אסתטי אחד.

כדי להמחיש את הדברים הבה נביט בשירה הידוע של רחל "ספר שירי הלבן":

צְרִיחוֹת שֶׁצָּרַחְתִּי נוֹאֶשֶׁת כּוֹאֶבֶת,
בִּשְׁעוֹת מְצוּקָה וְאָבְדָּן,
הָיוּ לְמַחְרֹזֶת שִׁירִים מְלַבֶּבֶת
לְסֵפֶר שִׁירַי הַלָּבָן.

נִגְלוּ חֶבְיוֹנוֹת לֹא גִּלִּיתִי לְרֵעַ,
נֶחְשַׂף הֶחָתוּם בִּי בְּאֵשׁ,
וְאֶת תּוּגָתוֹ שֶל הַלֵּב הַכּוֹרֵעַ,
יַד כֹּל בִּמְנוּחָה תְּמַשֵּׁשׁ.

השיר מבטא, כידוע, את אכזבתה ותסכולה של הדוברת מן הקורא ומן המדיום השירי בכלל. היא כותבת את סודותיה בייסורים ואלו הופכים למחרוזת שירים שהקורא ממשש בגסות ובחוסר הבנה. החריזה בכל בית היא חריזה מסורגת פשוטה: אבאב גדגד. חריזה יוצרת קשר צלילי בין מילים, כלומר היא מביאה לראיית שתי מילים הנמצאות במיקומים מרוחקים כמשתייכות לקבוצה אחת, כדומות מבחינה מסוימת. קבוצה זו נוצרת על בסיס דמיון צלילי אמנם, אולם עצם ההשתייכות לאותה קבוצה מבליטה את קיומם של צדדי דמיון נוספים. אם נחפש קשרים כאלו פה, נראה למשל כי המילים שחורזות: כואבת/מלבבת, רע/כורע, אש/תמשש, הן למעשה מנוגדות במושגי השיר. כאבה של הדוברת יהפוך למשהו מלבב. הלב הכורע, שעד כה הוסתר אף מרעים, נגלה למישהו זר שאינו אפילו רע, ויד הקורא תמשש בגסות, כפי שממששים ירקות בשוק, את מסתרי לבה של הדוברת. המישוש כה גס עד כי האש עצמה לא תרתיע את היד. באופן הפוך, בקשר של קרבה, חורז "אובדן" עם "לבן", מוות עם תכריכים. נושא השיר הוא החיבור הפגום, התקשורת המשובשת בין המשוררת לשיר ולקורא. קווי הדמיון בין מבנה החריזה - חריזת מילים מנוגדות - לבין התוכן -תקשורת משובשת - מצטרפים למסירה מוחשית, חזקה וחדה יותר של התוכן הזה ובכך בונים את משמעות השיר.

       המשך בעמוד הבא |

 

דפדף קדימה

דפדף אחורה

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
 13 | ?דג-אנונימי