האפיתט הקבוע שמוצמד לדמותו של אודיסיאוס הוא "רב תחבולות". תכונה זו אינה נשארת בגדר שם תואר סתמי, כפי שקורה עם רבים מן האפיתטים באפוס ההומרי, אלא באמת מאפיינת את הדמות הזו. במסעו הבייתה משתמש אודיסיאוס בתכונתו זו כדי להערים על אויביו השונים, קיקלופים או בני אדם. את קיומה של התכונה הזו בדמותו של אודיסיאוס ניתן לבחון משני כיוונים נוגדים. מצד אחד ניתן לומר כי זוהי תכונה של האדם הקרוי אודיסיאוס, ולכן המחבר מציין אותה במסגרת החיקוי הנאמן שלו את הדמות. תכונה זו של הדמות היא שמביאה את העלילה להתפתח כפי שהתפתחה: כשאודיסיאוס שורד באמצעות חוכמתו. מאידך ניתן לומר, כי המחבר תכנן בראשו קו עלילה שבו גיבור שב לביתו לאחר מלחמת טרויה. שיבה הבייתה לאחר מלחמה סביר כי תהיה בכוחות חלשים, ולכן אותו אדם חייב להתגבר על אויביו בכוח השכל ולא בכוח הזרוע. כדי לאפשר קו זה של עלילה יצר המחבר דמות אשר מאופיינת כרבת תחבולות.

השאלה שנשאלת פה היא מהו התפקיד שממלא כל אחד מן האלמנטים ביצירה: מימזיס או מוטיבציה. חיקוי נאמן של עולם (אמיתי או בדוי) או הנעת העלילה קדימה ופתיחת אפשרויות חדשות. האם תכונות הדמות, או למעשה תכונותיו ועצם קיומו של כל אלמנט ביצירה, הם המנביעים את העלילה, או שמא העלילה המתוכננת היא המכתיבה אותם. השאלה היא עתיקת יומין ורמזים לה נמצאים כבר ב"פואטיקה" לאריסטו, אולם צמד המונחים "מימזיס" ו"מוטיבציה" בהקשר זה וככלים לעיסוק בשאלה זו עולים אצל הפורמליסטים הרוסים. אלו, במאבקם לאוטונומיה של הטקסט הספרותי ולהפרדת היצירה מן היוצר ומן העולם, עסקו לא מעט בחשיפת התשתית המבנית שלה. ניסוחה של "תוכנית המיתאר", הגדרת מטרתם, מיקומם ומגבלות עיצובם של האלמנטים ביצירה, היא השאלה היסודית ביותר, במובן המילולי של המילה, שאליה ניתן להגיע בסוג זה של מחקר. לדעתי, זאת גם אחת השאלות המרתקות בחקר הספרות בכלל.

לכאורה הדברים פשוטים. כל אלמנט מימטי יכול להתגלות מאוחר יותר כאלמנט מוטיבציוני מהסיבה הפשוטה שההתרחשות בסיפור, תנועת העלילה, גם היא מימטית: גם היא בגדר חיקוי של עולם. בדיוק כפי שההתרחשויות במציאות מתבססות על פעולת אלמנטים בהן ואינן "שולפות" אלמנטים מיוחדים וחדשים, אז כך עושה גם היצירה הספרותית. אולם, ואת זה חשוב להדגיש, המציאות בעולמנו אינה מסוננת ואינה מתווכת על ידי יוצר. זהו ההבדל הגדול: המספר ביצירה הוא שבוחר מה להראות לנו ומה לא. אין הוא מציג את המציאות כולה אלא רק את מה שרלוונטי, במידה זו או אחרת, למטרות שונות בסיפור. מכאן, שבעוד שבתחום המציאות לא ניתן לדבר על מוטיבציה - על קיומם של אלמנטים מתוך מטרה להתממש בדרך זו או אחרת (נשאיר את הפילוסופיה מחוץ לדיון זה) - הרי שבתחום הסיפור ניתן לעשות כן.
יצירת ספרות היא בגדר חיקוי מסונן ומתווך. היוצר מחקה לפי צרכיו ולא רק לפי צרכי המציאות האמיתית או הבדיונית. עליו לחקות כך שהעולם ייראה אמיתי ובד בבד ישרת את צרכיה של העלילה המתפתחת. אנו, בתור קוראים, לא יודעים מראש את תפקידו של כל אלמנט ואת סיבת הימצאו שם. כל אלמנט יכול להיות בגדר מימזיס או בגדר מוטיבציה, או כפי שקורה לא פעם, שניהם. הדבר נפוץ מאוד בסרטי מתח. בתחילה אנו חושבים כי הצגת מנהגו המוזר של אדם לזרוק את בדלי הסיגריות שלו בכל מקום ובכך לעורר את התרעמותם של בני משפחתו היא בגדר "מלאות ריאליסטית", ואיננו נותנים דעתנו על כך כלל. רק בדיעבד, כאשר יוליך הפרט הזה את הבלש אל הרוצח נכה במצחנו בפליאה על שלא שמנו לבנו לכך קודם. לא שמנו לבנו לכך קודם משום שחשבנו שמדובר באלמנט שניתן כמימזיס: ייצוג נאמן של דמות, ולא כמוטיבציה: הנעת העלילה. תהליך הפוך גם הוא אפשרי: דמות בעלת עבר מפוקפק שנוטה להתקפי זעם, מועדת להיות חשודה בביצוע הפשע: אנו חושבים כי האלמנט הזה הוא בגדר מוטיבציה להנעת העלילה. בסוף מתברר כי טעינו וזה היה אלמנט מימטי גרידא. הרוצח הוא בכלל בנו השתקן והמופנם של מפקח המשטרה.
צופים מיומנים מנסים לראות מראש את האלמנט שיניע את העלילה, אולם הדבר אינו פשוט. הוא מקביל לניסיון לנבא את המציאות, להסתכל על הכביש ולנסות לדעת איזו מכונית נדונה לתאונה. ניסיון הניבוי הזה אפשרי כאשר נעשים מתורגלים מאוד בז'אנר מסוים או ביצירתו של יוצר כלשהו, אך גם אז המלאכה קשה אם היוצר הזה עושה את מלאכתו כראוי.

       המשך בעמוד הבא |