1. בחודש האחרון ראה אור קובץ שיריו השני של שמעון אדף, כאשר בסופו מהודק אל עטיפת הספר תקליטור-מוסיקלי לחובבי הרכש, ובו חמישה (?) ביצועים לשירים מתוך הספר אשר חתכו בהם לחן אינסטרומנטלי ועיבודים מן המוכן; למעשה אני שואל כעת את השאלה הגדולה וחסרת העכבות: מדוע?

2. נתן זך טמן אף הוא ידו בצ'אנל-מיקסר והוציא מהדורה מחודשת ברוח התקופה של "כל החלב והדבש" אליו נתוספו חמישה שירים שהותרו כבלי גניזתם. כנראה ראה זך דחיפות מסויימת בהבאת השירים הגנוזים (כמו גם הבלתי-גנוזים) לתשומת הלב הציבורית תוך שימוש במעטפת הספר הראשון בתוספת - רוח תקופה או לא רוח תקופה - תקליטור שמע. אמנם נמנע זך מהפקת רוק ראוותנית והסתפק בקריאת שיריו אל המקרופון, אם כי בתחילת הרצועה הראשונה מבליחים מספר צלילים בודדים שבדידותם מקבלת גון בדידותי מיוחד כאשר מתברר לקורא השומע שאלו הם היחידים. מוטב אילו לא היו. כך או כך - נעימאוד!

3. האם מדובר ברצון לתמוך את השירים בקורת-תמך שולית (אם כך, התקליטור או הספר הוא קורת התמך?) או ברצון ראוותני, גואה אל עבר הקהל בקריאות מיומנות ומדלג בין תחומי-ביצוע אמנותיים בלהטוטי-כדור סמנטיים?

4. עד כה לא נמתחה ביקורת מעל יריעה המכנה עצמה "שירית" במוצהר, אך השבוע נפלו עיני (ועמן גם ורוחי) על ביקורת המוזיקה של עיתון "העיר" התל-אביבי. מן הספד קלישאתי (במוצהר ובמודע) לשירה העברית תוך הבעת צער על חוסר היכולת הציבורית של "כלי הנשק הספרותי של המאה ה-21". דברי א.מ., המספיד הפתאומי.

5. "משוררי רוק"; א.מ. מעלה את המונח כאילו מן הסטיכְּס ונדהם לגלות שהיו קודמים לאדף בתחום משוֹררוּת-הרוקיזם: צביקה פיק ש"נאחז" ברטוש ובפן, ווירצברג וגלבץ ש"הגישו" את וולך. הוא כמובן מתעלם מוולך עצמה שעלתה על במה לשיר את שיריה. אבל ראוי להביט מעט אחורה, אל מוריסון הנדריקס לנון מקרטני ג'ופלין; לו ריד לאונרד כהן בוב דילן; אוריה היפ קינג קרימסון פינק פלויד רדיוהד; ואפשר לקפץ אל ה"אי" (ר' שירהּ של סיון בסקין בגליון זה, עמ' 9-10) שלנו, כחולבן, ולהפליג אל מחוזות נושאי המגבעת; ואת הגוורדיה הזו (למעט ג'ופלין, אך לצדהּ) לעמת עם הדיסק ה"זפליני" (לדידו של א.מ.) של שמעון אדף.

6. אדף ניסה את הבינמדיומאליזם ונפל אל בור השיווק הלחוץ. הרשו לי להאחז בקלישאה אחת מיני רבות מתוך יצירתו החטטנית של אוליבר סטון בו עולים חברי הלהקה אל המטוס כאשר כלאחד מציג עצמו למצלמה לפי תורו - את שמו ואת תפקידו בלהקה; חברתו לחיים של מוריסון מתחכמת ואומרת "Ornament", וג'ים, כה-צנוע, רק ג'ים, אומר "ג'ים". רק ג'ים.

7. נראה שאדף זנח אפוא את "ג'ים" שבו, את האַדָפִיזְם. עת לשיר ועת לשורר, עת לכתוב ועת לרקוע. וכך הורקעת אף אתה, אל עולם ההגדרות האינסופי (ולעומת זאת, סופי כלכך, במהותו!), כך וכך, כך או כך, נעים להכיר. נעימאוד!

.ת.ל

פעם הייתה חנות תקליטורים "פיקדילי" ברמת השרון, ליד הבנק ברח' סוקולוב. ליד המכבסה. או במקום המכבסה. על המדף, בערך באיזור הדיסקים של זאפה, היה שלט "קנו זאפה יא זונות!". שנים אחרי, נתקלת מערכת אפוא; ברצון דומה לזעקה כתובה מעין זו. נראה שלא די בבמה חד-חודשית להשתלחויות ספרותיות כדי להניע את הקורא הממוצע לחדול מקריאתו העצלה ולאמץ, אפוא, עמדה אקטיבית יותר - ביקורתית יותר. מערכת אפוא; אינה מתחננת, היא פוקדת במלוא עוצמתהּ. שלחו חומר, יא זונות!

צוות אפוא; המחלקה להערות תוקפניות

המדור אפוא; נועד לתת מקום להערות בענייני דיומא ומענה חפשי לעניינים שוטפים, פתוח לכותבים, כל עוד הנדון הוא שירה, והמלה אפוא מופיעה בטקסט (במידה שלא תופיע, תוסף על ידי המערכת).