|
בית ביאליק פורח. בית ביאליק "מארח". נראה שבתקופה האחרונה בית ביאליק סיפק את התשובה האולטמטיבית למצוקת ה"תרבות הישראלית" המגונה כלכך בארצהּ.
אמנם, באמתחתה של מנהלת "מתחם ביאליק", איילת שלונסקי-ביתן, ניצבת ערוכה ומוכנה נבחרת-על, אבל את העבודה האמיתית היא עושה לצד העוזר-מאמן יקיר בן-משה. הצוות שלונסקי-בן-משה מנגח מדי שבוע או שבועיים את המגרש התרבותי-ישראלי ומראה לקהל האוהדים שבא כלכך מרחוק מזה ספורט. אדף במתקפה פורצת, זינגר במגננה הרמטית, אור בירכתי המגרש מוכן לכל כדור מזדמן. ומשבת לשבת זה נעשה פחות מעודן. נראה ששלונסקי (ואני מטיל את האשמה הזו עליה, שכן בן-משה מצטייר על המגרש כדמות-צללים עושת-כל, נושא כלים סנשו-פנסאי, אימפוטנט אדמינסטרטיבי וכך גם אתייחס לדמותו במהלך רשימה זו שתופשת גוון מלחמתי מדיי ועלי להגמל מהרגל זה אך לעניין:) נראה ששלונסקי היא מאמנת-פורמולה יותר מאשר אסטרטגית שירית. מדי שבוע עולה הנבחרת בהרכב זה או אחר (כמובן ישנם החברים המקורבים לנושא הערב [המשורר/ת או סופר/ת] או נואמים הנוגעים בדבר בדרכים עקיפות יותר) ומשחקת את משחקהּ המוכר מדיי. ולראייה הערב לרגל ספרה האחרון של שרון אס "הזר ואשת חול". לא ברור כיצד הצליחה להפוך שלונסקי אירוע בעל פוטנציאל אדיר כלכך לרביכה של מלים (אולי בזכות הגבירה ר.ל. שנאומה היה מפיל את מוסליני מהמרפסת או מכונן מזרח-תיכון חדש לו רק היה נקרה בדרכם של אלו בזמן המתאים? את הקהל, בכל מקרה, עינתה המרקיזה פון לוּסקי בקריאה שירית של מאמר דווה ומחמיץ תוך יישום מרתק של אמצעים אינקוויזטורים [לרשום לעצמי: לעיין בספר "עבד, אדון, התענגות" בהוצ' רסלינג; לפתח]). אנחנו האוהדים אסור לנו לסבול דבר כזה. אנחנו נשרוף המועדון. למה המועדון הוא עשוי מעץ, ועץ קל לשרוף.
מעתה אפוא אפשר לומר "לא" למכתביה רוויי הסטרוקטורה ה"אמנותית" של שלונסקי כי הרי כתובים בם אותם הדברים; אפשר לוותר על ערבי בית ביאליק כי נאמרים שם אותם הדברים, אפשר לבכות את שלטון שלונסקי ב"מתחם" ביאליק (לפי העגה המיליטנטית שאנשי ה"מתחם" אמצו לעצמם) שכן נראה שלבד מערבי-ספרות ממוסדים ומוסדיים אינו מסוגל לדבָר.
.ת.ל
|
<< שלטון שלונסקי
|
