שניה, עומדת תשובה שונה במקצת: שיריו של גינסברג עוסקים בהיסטוריה פרטית מדיי, ויש להם מין ערך שירי, ויש להם מין ערך היסטורי - אך זה האחרון ממוקד מדיי ומחאתו "אינה רלבנטית" בתרגומה העברי, שכן מקומה בתרבות הזו, בזמנים הללו - אינו משנה דבר וחצי דבר. אך אני חולק; מדינה "משתדלת" כישראל, הרואה בגלובליזציה אור וישועה, הרואה בהתפתחות אחדות-אמריקאית-קפיטליסטית-כובשת-באופן-כלל-עולמי צורך מסויים לחיי חברה נורמאליים - אשר רואה את מדד הנורמאליזציה דרך עיניים אמריקאיות, אשר רואה בהידמות לאותה מעצמה גדולה ציווי בלתי-מעורער כדי להשאר בעניינים, שהיא הרי מודלחיקוי - מדינה שכזו לעולם תהא מפגרת בתרבותהּ ובחברתהּ בצעד-עוקב אחרי המודל אליו היא שואפת; מדינה שכזו - מדינת היהודים (ביטוי ארכאי כשלעצמו ובלתי-תואם את מודל החיקוי; הרי תחימה קונספטואלית שכזו למדינה מצמצמת את אפשרויותה, בניגוד ל"אחותה" הגדולה - ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות) - י ש ר א ל - היא אמריקה קלוקלת; היא אמריקה פחותת "עוצמה ועזוז" בניסוחו של דייויד יוּם - היא הזכרון הקלוש מן "הדבר כשלעצמו". החלב והדבש הזבים - כל אלו הם אך רק זכרון חלוש וּפְחוּת-עוצמה מן ה"דבר כשלעצמו" - הוא ארה"בּ בכל הדרה; וכך יימשכו הדברים, כל עוד תראה ישראל את אמריקה כמודל לחיקוי - היא תתן לה הכל ואז תהא לא-כלום; אין זו קריאה למרד; זהו, כאמור, אך רק הסבר לרלבנטיות הבלתי מוטלת בספק כעת (כמדומני) לתרגום השיר.
שלישית ישנה הסכמה מלאה לרלבנטיות המחאה הגינסברגית בישראל 2002, ולאור שתי התשובות האחרונות נראה כי זו התשובה היחידה.

"פעם", טען לוֹק במאמרו על המדינה, "כל העולם היה אמריקה"; לוק לא כיוון, כמובן, למעצמת הברזל המדברית והמדבירה של בודריאר, אלא לג'ונגלים הבלתי-חודרים, האינטימיים והבלתי-משמעותיים בקיומם אליהם מתגעגע גינסברג, אל אותה יבשת "פרימיטיבית" דאז בגנאי האנגלי הראוי לה. נראה שגנאי זה חוזר בהדים קלים מן העבר ומתעצם שנה לשנה יותר ויותר; בודריאר מסכם: "מה שהתאייד אינו רק האסתטיקה של הקישוט [...] אלא של הגופים ושל השפה¹¹". אמריקה של בודריאר (היא בכל המובנים אמריקה שלנו כיום) היא מדבר קומפולסיבי; ניתן להסיק שזעקתו של גינסברג לא נשמעה, ושתיאורו של לוק עומד על סף רלבנטיות מחודשת.

       המשך בעמוד הבא |