|
|
2|4
|
אני היא אמריקה | תומר ליכטש
|
|
שלושים שנים אחרי ימי ברקלי של גינסברג כותב ז'אן בודריאר את אמריקה6 שלו, ובחלקו השני של הספר מופיע סיכום ביניים קצר ועצוב:
"המקום הזה רקוב כולו מעושר, מכוח, מסניליות, מאדישות, מפוריטניות ומהיגיינה מנטאלית, מעוני ומפזרנות, מיוהרה טכנולוגית ומאלימות מיותרת, ובכל זאת אני לא יכול שלא לראות בו את זריחתו של העולם. אולי זה בגלל שהעולם כולו ממשיך לחלום עליו גם כאשר הוא שולט בו ומנצל אותו7".
בודריאר צופה על אמריקה של גינסברג דרך עיני ההיסטוריה ומטיח בקוראיו את המסקנה הבלתי נמנעת: גינסברג הוא אכן המפיץ של תמימות קטלנית8. ראייתו הכללית של בודריאר את אמריקה היא כתהליך בלתינמנע של מִדבּוּר חברתי על כל גווניו (ארכיטקטורות, צרכנות, מנטאליות וכיו"ב), וכמעט מגיש הוא אל כותב רשימה זו את המטאפורה המדברית הבלתינמנעת על מגש כסף עלזמני, ולכותב רשימה זו נשאר לעצור למנוחה קצרה באחת מתחנות הביניים שהיא רק שלוחה מן השלוחות הגינסברגיות התקופתיות - ג'ק קרואק.
אם בודריאר הוא נביא-זעם מאוּחר, קרואק הוא ללא ספק תת-אורקאל על-תקופתי, חד-תשובתי לגבי כל שאלה מִדבורית באשר היא; מדובר כמובן ביצירת ה-beat הקלאסית - בדרכים9. סע עלפני המדבר הזה, מציע קרואק, גם אם בשפתו נשמעות המלים אחרות והמלה "מדבר" אינה מוזכרת במפורש, הרי זהו גרעין ראייתו את אמריקה על כבישיה כדרך בְּשׂמִים נבּטִית ארוכה ומפותלת, רצופת אפשרויות חצייה - חצייתהּ אפשרית ועלאנושית - עלכן סע, יאמר קרואק לשואל הפתאומי, ושְׁכָח. ובעוד שלושים שנה בודריאר יכתוב שנהיגה היא צורה חזיונית של אמנזיה10 באותו ניתוח מבריק של מידבור אמריקאי. כעת נותר לחזור את קודקוד המשולש הבינזמני שצוייר כאן עד כה, ולשוב אל גינסברג - ה-Moses של כל המדבר הזה.
*
עולה התהייה - האם מחאתו המניפסטית של גינסברג עודנה ניצבת כתוכחה כלשהי עבור המצב הפוליטי, הגלובאליטורי, היותר-ממעציב, הכמעט נטול כל תקווה-קלושה של פרוץ האלף השני? לשאלה זו תתכנה מספר תשובות אפשריות.
הראשונה תהא "לא". הרי גינסברג היטיב לתעד יותר מליצור יטענו הטוענים; כמובן - בין תיעוד לתיעוד הובלחה פה ושם יצירה, ובלתי ניתן להתעלם מ"קדיש" ודומיו (וכה רבים הם דומיו; על אף היריעה המצומצמת, נכונותו השירית של "קדיש" מתגלה יותר מפעם בשיריו הקצרים [אפילו הקצרים באופן קיצוני] של גינסברג). אולם, לטועני טענות אלו ישיבו תומכי המהפכה: אמנם מחאת גינסברג כוונה אל ציבור אמריקאי במהותו בתקופה בה מריחואנה הוותה מחאה בפני עצמה (לא סם למסיבות הנוער הארעיות כיום), אך האם בלתי ניתן להפיק לקחים מן ההיסטוריה? (הנה היא, תמימות קטלנית---) האין ההיסטוריה עומדת נכוחה מולינו בשעת צורך או מכה על חטאינו במלותיה בשעה שאנו חוטאים לה?
המשך בעמוד הבא |
|
|
|
דפדף קדימה
|
דפדף אחורה
|
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
8 | ?דג-אנונימי
|
|
